דוד בן-גוריון, האב המייסד של ישראל, כיהן כראש
ממשלה בין השנים 1948 ל-1963, ללא רציפות, סה"כ 13 שנים (
משה שרת החליף אותו בין השנים 1954 ל-1956). ב.ג. פרש לשדה בוקר סופית בשל צבר נסיבות, בעיקר בשל "פרשת לבון" (עסק-הביש) ובשל "פרשת דימונה" ותגובת הנשיא קנדי. כמובן שלא התקיימו נגד בי.ג'י. ומקורביו חשדות לכאורה מסוג אלו שנבדקים בימינו אלה (צוללות לישראל ולמצריים, ספינות-משמר, מוסכים מופרטים לכלי שייט של חיל-הים, זכיינויות, אמוניה, טיסנקרופ(גרמניה), חיל-הים).
בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל, ללא רציפות, קרוב ל-12 שנים. הוא ממצה את תקופת כהונתו הארוכה המתקרבת לקיצה. זה קורה בגלל שחיקה ו/או "עייפות-החומר" ו/או הצטברות שלל סיבות ונסיבות לכאורה עם אבק פליליות, וכן בשל פגמים הנהגתיים. מדובר בתחומי התקינות, המשמעת והאתיקה. הדבר נוגע גם לחשש לכאורה להתנהלויות לקויות ופגומות, שנגרמות עקב נוקשות אידאולוגית. חוסר הגמישות מתבטא בעמדות דוגמטיות הנוגעות לשלמות א"י, ירושלים, הר-הבית וכד', ומשפיעות אצל נתניהו על עיצוב המציאות בתהליך קבלת החלטותיו. המצב המתואר אינו מאפשר התגמשויות נדרשות בקביעת מדיניות וגזירת החלטות. הדבר מונע פריצות דרך אסטרטגיות עם הפלשתינים, וכן עם העולם הערבי, המוסלמי והמדינות הבלתי-מזדהות ב"עולם-השלישי". הטקטיקות הנינקטות הן משיכת זמן בתרגילי "בוקי-סרוקי". כל זאת למרות שהצד השני שניצב מול ישראל כבר הבשיל לתהליך שיביא להסדרת הסכסוך. הדבר מתפתח בצד השני באופן תהליכי מאז פרסום ה"תוכנית-הסעודית" ב-2002. זה אמור להיעשות באופן תהליכי באופנים רב-שיכבתיים ורב-ממדיים. הניסיון המצטבר בתקופת כהונתו המתמשכת של נתניהו מלמד כי הסיכוי וההסתברות להצלחה בהגעה לפריצות דרך במנהיגותו הם אפסיים. צריך לזכור שמנחם בגין הוביל בהצלחה תהליך שלום תקדימי עם מצריים. זאת למרות קשיים רבים 'יען כי' היה "מנהיג-אמיתי" עם יכולות מנהיגותיות שונות בתכלית מאלו של נתניהו. (בגין, בניגוד לנתניהו, היה בעל יכולות מתאימות "לחציית הרוביקון" ולשבירת פרדיגמות מיושנות).
חקירותיו המתמשכות והמסתעפות של בנימין נתניהו, רעייתו וכן מקורביו בשל מגוון פרשיות הצצות חדשים לבקרים, יוצרים דינמיקה המכווננת והמובילה לסיום כהונתו. דבר דומה קרה ל
אהוד אולמרט ב-2008. מכל מקום, יש להדגיש כי תקופת שלטון נתניהו ארוכה ושוחקת מידי.
הדברים מביאים למעורבות תהליכית גוברת של הציבור, שהפגנותיו במוצאי שבתות בפתח תקוה גדלות ומתפשטות לכל הארץ. ההפגנות הן באזור מגוריו של אביחי מנדנבליט, היועץ המשפטי לממשלה. מטרת ההפגנות היא להפעיל לחץ ציבורי לזירוז ולייעול תהליכי החקירות במגוון התיקים הנוגעים לנתניהו ולמקורביו. הבשלת החקירות עשויה להביא להבשלת היתכנות כתבי אישום שיוגשו על-ידי הפרקליטות באישור היועץ המשפטי לממשלה לבתי המשפט (יכול להיות שזה יהיה בכפוף לשימועים ולעתירות לבג"ץ). עצם התרחשות התהליך יוצר תחושה של דימדומי שלטון נתניהו. צריך להזכיר שבג"ץ קבע בתקדימיו ששר וסגן שר שהוגש נגדם כתב אישום אינם יכולים להמשיך בתפקידיהם.
צריך להזכיר שבשנתיים האחרונות הודחו שלוש נשיאות נבחרות (שלשתן במעמד ראשות מדינה ריאליות ולא ייצוגיות) - בברזיל, בדרום-קוריאה ובארגנטינה. זאת בשל אישומי שחיתות פוליטית ואישית חמורים. העמים יצאו להפגין בהמוניהם עד להדחות משפטיות ופוליטיות של דילְמה רוסף בברזיל, הנשיאה פארק בדרום-קוריאה והנשיאה קירשנר בארגנטינה. גם
סילביו ברלוסקוני האיטלקי הודח בשל שחיתויות. באף מדינה דמוקרטית אין מנוס מכך. צריך להזכיר שגם הנשיא
דונלד טראמפ בארה"ב מסובך בפרשיות אישיות שלו ושל בני משפחתו, עוזריו, צוותו ואנשי אמונו. זאת בעיקר בנושאי קשרים בעייתיים וסייבריים עם רוסיה. זה עשוי להוביל לתהליכי הדחה בסנאט שהוא הבית העליון בקונגרס האמריקני. (הדמוקרטים כבר פותחים בצעדים מקדימים לקראת הבשלת מסקנות וועדות החקירה וועדות הקונגרס. הדבר יכול להתגבש להדחה בפועל בצירופי מקרים הסתברותיים מסוימים).
הזירה הפוליטית הישראלית, הן הפרלמנטרית והן ה
מפלגתית, נערכת למגוון תרחישים חקירתיים, משפטיים ומעשיים שהשלכותיהם עשויות ליצור דינמיקה שתביא לפרישת בנימין נתניהו. הדבר עשוי ליצור מציאות פוליטית חדשה בישראל ולפתוח אופקים חדשים.
היערכות המערכת הממשלית בישראל לחילופי שלטון
1. מפלגת "העבודה" בחרה בפריימריז יו"ר חדש, הפונה לקהלים חדשים במרכז המפה הפוליטית ובימין הרך. לאיש יכולות אמפטיות מעולות, וכן יכולות של תקשורת רגשית עם מנעד רחב של קהלים. כמובן שזה חשוב להצלחה אלקטורלית.
2. מפלגת העבודה מצהירה על כוונתה להקים גוש גדול פורץ תבניות נוקשות ופרדיגמות היסטוריות. יש אפשרות לצירוף אישים כמו בוגי יעלון (אוהד "תוכנית-אלון"),
שאול מופז,
גבי אשכנזי ואחרים. גם איחוד וצירוף כוחות חדשים הוא חיוני (זאת בנוסף לשימור ה"תנועה" של
ציפי לבני ב"מחנה הציוני"). בין השאר יש לפעול לחיבור עם התארגנויות ה"ירוקים" (כולל פורום מניעת סיכוני האמוניה בחיפה והמפרץ). הדבר נכון גם לגבי ה"רפורמים", וה"קונסרבטיבים". זה תופס גם לגבי תנועות חברתיות במגוון דגשים כמו צרכנות, מיגדרים והתאגדויות מקצועיות, וכן תנועות חברתיות נגד שחיתויות.
3. מפלגת ה"עבודה" בראשות
אבי גבאי כאישיות מאחדת, שומרת על אחדותה לאחר הפריימריז. בוג'י הרצוג נשאר ראש האופוזיציה. כדי להגביר את אפקט רציפות, אחדות והתחדשות המפלגה - יש לשמור על החיבור עם "התנועה" בראשות ציפי לבני. הכל במסגרת המשותפת של "המחנה-הציוני", שיש להרחיבו ולהעצימו על-ידי חיבורי כוחות נוספים. מדובר גם בהתארגנויות של בני מיעוטים. כל זאת למען יצירת מפלגה פלורליסטית, הטרוגנית ורב-תרבותית. מדובר במפלגה שיש בה מקום לכולם ושתשמש בית פוליטי לכולם. שיתוף פעולה במשולש האישים גבאי, בוג'י וציפי ישיג הרחבה והרמוניה בגוש שמתהווה כשמפלגת העבודה במרכזו.
4. אין לשלול שיתוף פעולה פרלמנטרי בין "המחנה-הציוני" ו"הרשימה המשותפת" (הערבית) הן בכנסת והן בקואליציה עתידית. אפשר שזה יהיה שיתוף פעולה מוגבל עם חלק מ"הרשימה-המשותפת". בעיקר מפלגת
איימן עודה ו
דב חנין הקומוניסטית - אתאיסטית לשעבר (הדבר קרה כבר בתקופת ממשלת רבין השנייה).
5. צריך להיות מודעים לכך שפרישת נתניהו עקב הליכי משפט או עסקת טיעון מקדימה יכולה לחולל בחירות חדשות. לחלופין יכולה להיווצר קונסטלציה פוליטית של הקמת ממשלה חילופית בכנסת הנוכחית. זאת - ללא בחירות. זה יכול להיות בהרכב קואליציוני שונה שיביא שינוי חיובי למדינת ישראל ויעלה אותה על דרך חדשה ואופטימית.
קיים תרחיש של הקמת ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד ו
המחנה הציוני. זו יכולה להיות ממשלה פריטטית רוטציונית או לא רוטציונית. הדבר צריך להיות מותנה במתן מעמד ממלא-מקום ראש ממשלה עם סמכויות ליו"ר העבודה. חיוני גם מצע משותף חדש שיהיה רלוונטי למציאות המשתנה. מצע פורץ דרכים חדשות הוא תנאי בסיסי. מדובר במצע שמקדם סדר יום חדש, עדכני ואופטימי למדינת ישראל. הכל - בניגוד לסטגנציה של תקופת נתניהו (ייתכן שבראש ממשלה כזאת יעמוד שר התחבורה ישראל כ"ץ). כדי שבסיס ממשלה זאת יהיה רחב יותר יש להסכים על מכנה משותף רחב. ניתן לצרף בהסכמה גם את "יש-עתיד", "כולנו", ו"
ישראל ביתנו". ממשלה ללא "הבית-היהודי",
ש"ס ואגודת -ישראל - תאפשר שיקום היחסים עם יהדות ארה"ב (רפורמים וקונסרבטיבים) וכן קידום פרגמטי של תהליך "השלום-האיזורי" (כולל הפלשתינים). הדבר יביא רנסנס בחברה ובכלכלה בישראל. תרחיש אופטימי זה לא יכול להתרחש במנהיגות נתניהו, שהוא איש האתמול הריאקציוני. קביעה זו כבר הוכחה בתקופת כהונתו הממושכת.
לסיכום: פרישת בנימין נתניהו - תעשה טוב למדינת ישראל ותפתח בפניה אופקים אופטימיים חדשים. לישראל מגיע להפוך למדינה אהודה בעולם הגלובלי. שתים עשרה שנות שלטון - הן די והותר. הפרישה של נתניהו יכולה לנבוע מהליך שיפוטי או בלעדיו.
