חייו הקדושים של הדוקר מיבנה

כשראיתי את הדוקר תוקע סכין בגבו של עובד הסופרמרקט ביבנה ולאחר מכן העובד נאבק על חייו במשך שניות שארכו נצח - אמרתי לעצמי: אויש נו, שתיגמר כבר הקטטה המטופשת הזאת. ואם פחדתי ממשהו - היה זה לאחר שהדוקר כבר נוטרל. באותו רגע חששתי מאוד לחייו של הדוקר - פן יבוא איזה אלאור אזריה אחד ויתקע לו כדור. "אל תשלחו ידיכם אל הנער" צרחתי בקולי קולות לעבר המסך. כי בפסק הדין של אלאור אזריה, כך למדנו ושנינו, חייו של הדוקר קדושים. נקודה. אומר אחד משופטי ההרכב: האטמוספרה בה הננו חיים זמן רב תחת איום מתמשך של טרור ממומש באכזריות וניזון בשורשיו מסבלם ומצוקתם של אזרחים תמימים..."

ובכן, היש מי שמפקפק, למקרא הדברים הללו, בקדושת חייו של הדוקר? לא נתמקח כאן עם כבוד השופט על הקשר - קיים או לא - בין סבל ומצוקה לבין טרור, אבל דבר אחד נבשר לו: הסבל והמצוקה של אותם אזרחים תמימים יימשך ויימשך כל עוד לא תתממש במלואה זכות השיבה ואנחנו נעוף מכאן לכל הרוחות. תשאל את אנשי חמאס כבוד השופט. הם דוברי אמת. לא אבו מאזן.

ואחרי שאמרנו את כל זאת נדגיש: משנוטרל הדוקר אסור היה בשום אופן לגעת בו לרעה, וזאת- לא משום פגם מוסרי שכביכול טבוע בכך, אלא משום שהדבר מנוגד לחוק העונשין.