לאחר שהודיעה משפחת אזריה כי לא תערער לבג"ץ. ולאחר שאלאור שלח מכתב התנצלות לרמטכ"ל, אני רוצה להציע אופן מעט שונה להתבונן בפרשת "החייל היורה מחברון".
לאורך משפטו של
אלאור אזריה התנהל בציבור ויכוח קשה ונוקב. כפי שקורה לעיתים קרובות ביותר, משני צידי המתרס, עמדו איך לא, הימין והשמאל הפוליטי. ככל שאני זוכר, דוברי שני הצדדים טענו לאורך הדרך כי מדובר בוויכוח עקרוני, מהותי. כל צד האשים את יריבו באובדן החוש המוסרי.
עם זאת, בהתבוננות שנייה, ניתן לקבל את התחושה כי הוויכוח הוא עובדתי למדי. כן, עובדתי. תומכי אלאור אזריה (להלן הימין), ברובם המוחלט, לא טענו כי ירי נקמה הוא מותר ומבורך. רובם הגדול טען כי אלאור חשש לחייו באותה הסיטואציה ולכן על בית המשפט לזכותו. מאידך-גיסא, מתנגדי אלאור (להלן השמאל), לא טענו כי הוא היה צריך להימנע מלירות בו אפילו אם חש סכנה אמיתית לחייו. השמאל טען כי המניע של אלאור היה נקמה.
חלקים ניכרים
יתר על האמור לעיל, בניגוד לאופן שבו סומנה הסוגיה המשפטית על-ידי כלי התקשורת, הדיון בבית המשפט נסב בעיקר סביב שאלת מניעיו או כוונותיו של אלאור (מה שמשפטנים בתחום הפלילי מכנים היסוד הנפשי). מושא הדיון היה באופן די מובהק כוונתו של אלאור, בכך עסקו רוב העדויות ובכך עסקו חלקים ניכרים משני פסקי הדין. גם עו"ד שפטל, מי שמעיד על עצמו שאיננו מאוזן, לא טען לרגע אחד כי אלאור לא חש סכנה ולמרות זאת המעשה שלו הוא חיובי. עם זאת, באופן מעט משונה, בית הדין לערעורים חזר והדגיש כי הוא קובע אמות מידה מוסריות. ראיה נוספת לכיוון הזה ניתן לקבל כשקוראים את המכתב ששלח אלאור לרמטכ"ל. במכתב הוא אומר למעשה כי לירות במחבל מנוטרל ללא מטען זהו מעשה פסול, המחלוקת עם בית הדין היא עובדתית, לא מוסרית-מהותית.
האמנם הוויכוח הוא עובדתי גרידא? לי נראה כי הוויכוח בשורשו הוא על איך לפרש מעשה של חייל\צבא\רשות\ממשלה ישראלי שניתן לפרשו ביותר מדרך אחת. בעוד שמאלנים עמדו בתוקף על כך שהפרשנות האפשרית היחידה היא המרושעת ביותר. קרי, אלאור הרג אותו כיוון שרצה לנקום במחבל, כיוון שהוא ערבי ואלאור הרי מחובר ללה-פאמיליה, מפני שחיי אדם או חיי ערבי אינם נחשבים בעיניו. בימין התפיסה הרווחת הייתה שסביר שאלאור ביצע זאת מחשש כלשהו, גם אם לא מוצדק מתוך לחץ הנובע מהסיטואציה המבצעית. לטענות שני הצדדים היה על מה לסמוך, נראה שקשה לקבל את הטענה שהאפשרות כי כוונתו הייתה נפשעת הוכחה מעבר לכל ספק סביר – כנדרש במשפט הפלילי.
אם ננסה להכליל מפרשייה זו, ניתן אולי, בזהירות, לטעון כי אופי הפרשנות הנ"ל חוזר על עצמו במחלוקות רבות בין ימין לשמאל. חלק מטענות בצלם ושוברים שתיקה (ועמותות שמאל בכלל) מתבססים על אירועים או צעדים שאכן נעשו אלא שתחת הצגתם כפי שהם, אילוצי ביטחון ושמירה על חיי אדם, הם מוצגים כהתעמרות שרירותית ורשעות. בכלל, השמאל הישראלי אימץ תפיסות מסוימות כלפי אופיה של החברה הישראלית (פאשיזם וכו') והיא מתבטאת גם באופן שבו הוא בוחר להבין את מניעיו של אלאור.
החדשות הטובות הן כי רוב הציבור בישראל מאמין בבריאות ובאינסטינקט המוסרי של בניו. החדשות הרעות הן כי התפיסה המעוותת, העין הרעה כלפי החברה הישראלית, קנתה לה שביתה לא רק בבית הנשיא (בני עמי בחרו וכו') אלא גם ברוב דרגי הפיקוד בצה"ל. הוויכוח הוא למעשה עובדתי לחלוטין אך שורשיו יונקים משאלת יסוד אחרת, כיצד כל צד רואה את החברה הישראלית.
