בימים אלה יש שני מנהיגים בעולם הנאבקים בעיתונות החופשית:
בנימין נתניהו ו
דונלד טראמפ. הם אפילו דומים בשיטותיהם. כל מה שלא מוצא חן בעיניהם הוא פייק ניוז, הגדרה שטראמפ הביא לעולם. המציאות הנשקפת מהדיווחים בתקשורת איננה מקובלת על שניהם. אצל ביבי מדובר בלא פחות מאשר נסיון העיתונות להדיח אותו, לבצע הפיכה שלטונית, פוטש. העם אמר את דברו בקלפי והעיתונות מנסה לסכל את רצון העם. כן נכון לא נכון, מה זה חשוב, העיקר שזה נשמע קליט אצל תומכיו ומעריציו. יש מדינות שמצאו לכך פתרונות יותר מקוריים: למשל, טאיפ רג'יפ
ארדואן בטורקיה. במקום להתגולל על התקשורת הוא פשוט חבט בהם באגרוף ברזל והשתיק אותם. אין ביקורת, הכל טוב. קדם לו
ולדימיר פוטין שהתקשורת אצלו למדה ברובה להתייצב לימין שור לאחר שהיו עיתונאים שמתו בנסיבות מסתוריות ואחרים שהוכו. בקיצור, ברוסיה וטורקיה התקשורת היא ידידותית ואין טענות.
למזלנו, ישראל איננה טורקיה או רוסיה. איש לא נעצר כאן בשל דעותיו או כתיבתו.
חופש הביטוי לא נפגע. נתניהו לא שוכח להזכיר בכל הזדמנות במפגשיו עם זרים כי ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ליתר דיוק, היחידה בין דרום אירופה והודו. אבל על איזו דמוקרטיה הוא מדבר? האם רק לעובדה שהבחירות הן חופשיות ושכללי המשחק הפוליטי מוגדרים ואין איש מפר אותן ושלכל אחד יש הזכות לומר את אשר על ליבו? כאיש העולם הגדול ביבי יודע כי העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה והיא שמבדילה בין אומות האור לאומות החושך. הוא רואה מדי יום באתר הוושינגטון פוסט המכובד והמשפיע כי מאז שטראמפ פתח בציוצי הפייק ניוז שלו הלוגו של העיתון נצבע בשחור ועליו הכיתוב: Democracy Dies in Darkness, הדמוקרטיה מתה בחשכה. החשכה כי העיתונות לא מאירה עליה.
אם מה שנחשף עד היום בתיק 2000 יתאמת אזי יסתבר גם למי שמפקפק בכך היום כי האובססיה של ביבי לתקשורת היא לא רק לא-מידתית אלא גם מעידה על שיקולי הדעת שלו. המשא-ומתן שניהל עם מו"ל
ידיעות אחרונות בשם
ישראל היום, כאילו היה בעליו, מי ומה יתפרסם בשני העתונים, הוא דוגמה להתנהלות מגושמת, מוטעית ובלתי סבירה בעליל מצד ראש
ממשלה בישראל בעידן המודרני. הוא לא יכול לסגור כלי תקשורת אז הוא הולך להשפיע עליו בדרך עקלקלה? מה ביבי חשב? שישיג הסכם עם נוני מוזס וזה יוכל להתקיים ולא להתגלות ברבים? והאם המשקל הגדול מאוד שייחס למה ואיך ייכתב עליו בשני העתונים בעוד שאר כלי התקשורת משוחררים מכבלי ההסכם הנכלולי הזה היה לו מלכתחילה הגיון כלשהו? ולחשוב על הזמן והאנרגיה שהוא השקיע ב"מיזם הכושל הזה".
אין כלום
על פני הדברים האובססיה הזו משקפת חשיבה מיושנת. טראמפ אומנם המציא את הפייק ניוז, שביבי אימץ בחום, אבל את מאבקיו האמיתיים הוא מנהל באמצעות ציוצי טוויטר אין סופיים הכוללים את כל הגיגיו. אלה מגיעים למיליונים העוקבים אחריו. אבל הוא גם מופיע לפני עיתונאים וציבורים רחבים. גם ביבי מצייץ ומעביר את מסריו בפייסבוק. אז לכאורה מה אכפת לו מה נכתב ומשודר עליו בתקשורת הממוסדת שרודפת אותו? הרי בניגוד לטראמפ הוא לא מתראיין אצלה, לא מקיים באמצעותה דו-שיח עם הציבור ונוהג ללעוג לה. אם הוא מופיע בפני הציבור זה באירוע מפלגתי כמו זה האחרון בגני התערוכה, בו הוא חזר שוב ושוב על המנטרה של תקשורת שמאלנית ואגב כך "העליב" את כלי התקשורת הימניים דוגמת
מקור ראשון, ערוץ 20, העיתונות החרדית ובמידה גם ישראל היום.
התשובות להתנהלותו נמצאות במשבצת הפסיכולוגית. נדמה כי ביבי לא נוטה חיבה יתרה לתקשורת כי הוא לא אוהב ביקורת. כמו טראמפ. אילו היו מרבים לשבח אותו יש להניח כי היא לא הייתה שמאלנית ולא עויינת. הוא מרבה לעשות שימוש בתיבות "אני הוריתי, אני הנחתי" אבל מעולם לא שמענו ממנו "אני טעיתי" כמו למשל במשבר הר-הבית האחרון. שם התברר שוב כיצד ביבי שוקל את מהלכיו. הוא הורה להציב את המגנומטרים ולאחר הפגנות אלימות ולחצים חיצוניים אלימים הורה על הסרתם. ההתקפלות הלא מכובדת בהר-הבית שבידנו עדיין לא הופנמה כאן: מעתה ואילך ישראל לא תוכל יותר להציב אמצעים להבטחת הביטחון במקום אלא אם כן המוסלמים בארץ ובחו"ל יסכימו. כן, גם אבו מאזן, המלך עבדאללה ואפילו רג'יפ ארדואן יהיו שותפים. אין צורך בדמיון רב מה הוא היה אומר אילו את ההחלטות הללו היה מקבל ראש ממשלה אחר. לכך צריך להוסיף את החיבוק המתוקשר עם המאבטח בשגרירות שגרם למשבר עם ירדן התסיס את הרחוב הירדני שלא לצורך ועתיד להפוך את צוות השגרירות ברבת-עמון לאסירים בביתם כאשר יותר להם לשוב לשם. זה מזכיר מאוד את החלטת ביבי לפני עשרים שנים להורות על חיסולו של
חאלד משעל, משימה שכשלה. אז בראשית כהונתו והיום לאחר שלוש כהונות שיקול הדעת היה לוקה בחסר.
קל להשתעשע עם הסלוגנים "לא יהיה כלום כי אין כלום" כי הם קצרים וקליטים. כמו בעבר "פרס יחלק את ירושלים". לא משנה אם זה נכון העיקר שזה נשמע טוב ומקובל על מי שמאמינים בכך. הפולקלור הישראלי הפוליטי יזכור זאת בעתיד כפי שהוא יזכור את
אהוד אולמרט, שלאחר זיכויו הראשון במשפט טלנסקי הכריז באופן נחרץ: "לא היו מעטפות כסף, אין מעטפות כסף, נא להוריד את זה מסדר היום". רק שקלטות
שולה זקן חשפו את האמת ההפוכה כאשר התגלו מאוחר יותר והפכו את גזר הדין על פניו. בתיקים הנחקרים כיום ידוע בינתיים כי היו הקלטות ויש גם עדי מדינה והעדויות מופקדות אצל רשויות אכיפת החוק.
היועץ המשפטי, המשטרה והפרקליטות הם שומרי הסף של מדינת החוק ואין ספק כי ביבי מאמין שישראל היא כזו. אין גם להניח שאינו מבין כי רק במדינה שבה החוק הוא הערך העליון יכולה הדמוקרטיה להתקיים. ונצואלה של ימים אלה היא הדוגמה העדכנית למה שקורה במדינה בה החוק הופך לצחוק. מצופה היה מראש ממשלה ערכי, ולא רק פוליטי, שידבר ברוח דבריו של
מנחם בגין כי "יש שומרי חוק בירושלים" ולא יתלהם על מסע ציד אובססיבי של העיתונות לבצע הפיכה שלטונית. התקשורת איננה מסוגלת לבצע הפיכה שלטונית כי ביקורתה היא על התנהלותו האישית ולא על המערכת השלטונית כולה. בישראל השלטון איננו מתמצה באישיותו של העומד בראשות הממשלה. אנחנו לא דיקטטורה. העובדה שיש בליכוד המתגאים בכך שבניגוד למפלגות אחרות הליכוד מצטיין ביציבות מנהיגותית ולא עורף ראשים ומאז הקמת המדינה עמדו בראשו רק ארבעה אישים שגם היו ראשי ממשלה (לא כולל את אולמרט שנבחר מטעם קדימה) איננה צריכה להיחשב להישג מכובד. בעולם כולו יש רק מקרה אחד הקרוב לנתון הזה:
קוריאה הצפונית שבה היו עד היום רק שלושה מנהיגים ואגב, מאותה משפחה ...
