בעודי בז לו, אינני מזלזל בשמאל הישראלי שכן הארס עדיין נוטף ממנו, נזקו רב ואסונות רבים באו עלינו בעטיו. הסכמי אוסלו, אתרוג יזמי ה"הינתקות" המושחתים באופן שאיפשר את הגירוש והחורבן, שיחוד הדעת ופעילות להחלשת צה"ל והצפתו בפוסט מודרניזם מסוכן כל אלה ועוד גרמו ועדיין גורמים לנזקים רבים, חלקם עולים בחיי אדם ממש.
יחד עם זה קשה להתעלם מהעובדה שכוחו של השמאל הולך ונחלש ובמתאם מלא לתהליך הזה כך גוברת מצוקתו. הטונים עולים, השיגעון מתעצם, הבכי והמחאה הופכים לשכיחים יותר, כוחניים יותר ומרירים יותר. כך נראים פרפורי גסיסה, פרפורים המסבים לרבים ועבדכם בכללם, הנאה מרובה.
כמה דוגמאות
הפסיכוזה רבתי סביב נתניהו, אשתו, אב הבית שלו, החמגשיות, הצוללות, הבקבוקים, המתנות, התיקים הממויינים באלפים, הסיגרים, ההפגנות ליד ביתו של מנדלבליט ומה לא... כל אלה מעידים על תחושה של דחיפות, מצוקה וייאוש (שהרי בעובדה עד היום טרם נוסדה מדינה לרוצחים הערבים...
תתפלאו, אבל בחירת
אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה מסמלת בעיני עוד צעד של ייאוש. הגוף הקיקיוני הזה המורכב מכמה ראשים, ביניהם זה של הזיקית הפוליטית
ציפי לבני, בחר לו ראש אפור, חיוור ולא מרשים, מתוך ייאוש הנובע מפזילה מתמדת אל הסקרים המורידים את מפלגת המחנה ה"ציוני" למעמד שולי וזניח.
ראו מה קורה בתקשורת - כאיש אחד מתייצבים כל אנשי ה"מילייה" הלא חביב הזה ומקוננים על מר גורלם - על הפאשיזם, על ההדתה, על הדרת הנשים, על מנשקי המזוזות ושאר "אספסוף פרימיטיביים". כך נראה ייאוש ב"מיטבו".
חקיין מפיל בפח את ה"פרשן" האולטרה שמאלני (ממציא האתרוג ל"אנשי שלומנו"). את זה מתקשים לעכל בשמאל - חרמות, נידוי, השתלחות, שקרים, הכחשות והתפתלויות. כל אלה הם ממאפייני תגובת השמאל שנתפס ותועד כשערוותו גלויה.
מנהלת בית ספר מצטרפת במונולוג אומלל אל ה"גרבוזים והקוטלרים" ומשתלחת באספסוף בעל דת האייטולות ושאר מנהגיו הנבערים. אגב השמצות חסרות בסיס והאשמה בבורות מקוננת השמאלנית התורנית על הביקורת אותה היא יודעת שתספוג מהעם (ברשתות החברתיות...).
השנאה לטראמפ השמרן בעל הגישה המפוכחת יותר לנעשה במקומותינו מרקיעה שחקים וחברי חונטת התקשורת אחידים בביקורת, בזלזול ובשנאה התהומית לאיש ולכל מה שהוא מייצג. איזו מכת מוות ניחתה על ראשי האומללים הללו מהתקשורת הישראלית עם היבחרו, איני מקנא בהם...
כמעט שכחתי. הרוצחים הערבים אותם מכנה השמאל הישראלי במרמה ובזדון "פלשתינים" (במטרה להטמיע את השקר הגדול של המאה האחרונה) אינם רלוונטיים עוד. "שתי מדינות", אבו מאזן יימח שמו ושאר מחבלים, "היפרדות" וכיוצא באלה "תופינים" עבשים ומקולקלים המשמשים לתרעלת המונים מכוונת אינם רלוונטיים, אבוי!! מה יעשה השמאל?
וכך דועכים להם דוח "
שלום עכשיו", סרטי "בצלם", ערבי תעמולה שקרית של "שוברים שתיקה", וארגוני בוגדים ומסיתים אותם לא נזכיר כאן, אל תהומות הנשייה. שם, רחוק מהעין, מהאוזן ומהלב הם מתבוססים להם בסחי אותו יצרו סביבם. עמל של שנים הרבה מתאפס למשהו מאוס ודחוי, בעיקר לא רלוונטי.
פה ושם
זהבה גלאון בועטת, עיתון אל ערד עוקב בקפידה אחר אספקת החשמל למחבלים בעזה, והאנשים הקטנים האלה שמלאכתם אומנותם הזדהות עם האינטרסים של האויב מנסים בכוחותיהם האחרונים לחולל כאן משהו. מנסים ואינם יכולים.
כאמור ברישא עדיין נשקפת סכנה מהשמאל בארצנו. עדיין יש ברעלים אותם הם מפיצים סכנה לחברה היהודית. בעת הדחק ובמצוקתם הם מנסים לדחוף קדימה את עניין הסוטים. מצעדי גאווה ושאר ענייניהם של ההומואים, הלסביות, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים זוכים לשפע תעמולה ועידוד (בעיקר לחיזוקים מקיר לקיר ומתן במה אוהדת מאוד אצל החונטה התקשורתית), והנושא עדיין על סדר היום.
התבצרות סביב הבג"ץ (אחד המעוזים האחרונים של השמאל ה"נאור"), ליכוד שורות בקרב אנשי הבוהמה, ה"אמנות" והקולנוע, הן זירות נוספות בהן ה"מתמעטים והולכים (השבח לאל) עדיין פועלים כמיטב יכולתם הדלה.
אלא שמתחיל להיווצר הרושם שלא רק העם היושב בציון מקיא את השמאל מקרבו. נראה כאילו גם לפוליטיקאים נמאס. וכך מצאנו שכמה דמויות ממפלגות המזוהות עם הימין משיבות מלחמה שערה, עוברות מהגנה והצטדקות למתקפה ותוכחה ואט אט מעמידות את השמאל הזה על מקומו ומשיבות אותו למקום הראוי לו - בתוך הארון, בשוליים הסהרוריים של החברה היהודית, רחוק מן העין ועוד יותר מן הלב.
אשרינו והלוואי שנראה התהליך הזה מתעצם.
