ההתנהגות של ממשלת ונצואלה ספגה ביקורות רבות מאז עלייתו של הוגו צ'אבס לשלטון, אך לאחר מותו של הדיקטטור הכריזמטי, ונצואלה, מדינה שכבר הגיעה עם קונפליקטים פנימיים, לא חוותה שיפור משמעותי. היורש של השלטון, ניקולאס מאדורו, לא רק שאינו כריזמטי אלא גם אין לו שמץ של מושג בכלל איך לנהל מדינה. ההתקוממות האחרונה הינה תוצאה של מספר שנים של סכסוכים פנימיים כשההתנהגות של הממשלה החדשה היא זו שגרמה לאנשים לומר: לא עוד!
במילים פשוטות, הקש ששבר את גב הגמל היה האיחוד של בית המשפט העליון עם תומכי הנשיא ניקולאס מאדורו בנוגע לזכויותיו הנשיאותיות בחוקה. הרעיון היה הענקת זכויות יתר בחוקת ונצואלה לטובת הדיקטטור. מכאן נוכל להבין את התגובה שהתעוררה ברחובות, מעשים אלימים אשר גם מעמידים בספק את אופיה של האופוזיציה. ניתן להבין זאת באמצעות התגובה ברחובות ונצואלה, שם אותם פרה-מליטרים שהינם חלק מהאופוזיציה תקפו 200 מרכזי קלפי והשתמשו בפצצות נגד כוחות המשטרה, ואפילו הרגו מועמד לבחירות שרצו לקדם בעצמם.
מכאן אנו יכולים להבין כי בתרבות הפוליטית באמריקה הלטינית, לא תמיד האופציה הטובה היא אלו המכנים את עצמם כמתנגדי דיקטטורה. לכן, חשוב עבור מדינות מסוימות, לעמוד בצד, לחכות ולראות כיצד האירועים מתפתחים כדי לבדוק איך לחדש את היחסים.
התרבות הפוליטית של האזור:
באמריקה הלטינית דמוקרטיה היא רעיון יותר ממציאות, למרות שהיום רוב המדינות באזור חיות בדמוקרטיה יש מה לשפר. עד לפני 50 שנים נתפסו כמוזרות אותן מדינות שממשלתן נבחרה בבחירות ישירות כמו קולומביה או קוסטה ריקה. רק לאחרונה בשנות ה-90 בחירות לממשלה בהצבעה עממית הפכו למנהג נפוץ.
דוגמה קלאסית לכך שהדמוקרטיה באמריקה הלטינית הינה רעיון יותר ממציאות הוא מה שקרה באפריל 1992 בפרו, כאשר תחת שלטון הנשיא פוג'ימורי, הוחלט לבטל את הקונגרס ולפרק את מערכת המשפט ולמרות הפעולה האנטי-דמוקרטית בעליל הזו, המדינה לא ספגה שום מעשה של אלימות או ביקורת ממדינות זרות. לכן לא תמיד באמריקה הלטינית הדמוקרטיה נתפסת כדבר חיובי. הבעיה היא שממשלות משתמשות באידיאולוגיה הזו על-מנת להשיג את מטרותיהן, כפי שקרה במקרה זה עם פרו, שלא ספגה שום ביקורת מכיוון שידעה איך לנהל את יחסי החוץ שלה עם מדינות זרות בצורה חכמה, בניגוד להתנהלות של וונצואלה אשר עכשיו צריכה לספוג את הביקורת של כל האויבים שיצרו לעצמם במהלך השנים. מזאת עלינו להסיק כי אין כרגע צורך לבחור צדדים אלא רק לחכות ולראות מה תהיה המציאות אחרי הסערה.
הבעיה הבסיסית
למעשה, הרקע למחאות הוא המשבר הכלכלי הממושך אשר הביא את רוב תושבי ונצואלה למצב הרבה יותר גרוע מאשר המשבר של 2014. צניחת מחירי הנפט ל-96%, גרמה לוונצואלה להידלדלות בהכנסות של המדינה אך יותר מכך להחרפת מחסור במזון ובמצרכים בסיסיים. דבר זה יצר מחסור כרוני באספקה אשר יחד עם האינפלציה הגבוהה בעולם גרם לחלק ניכר מהאוכלוסייה לבעיות ביכולת להשיג מזון. המשבר הביא לירידה בפופולריות של הנשיא מאדורו והינו אחת הסיבות לכך שהאופוזיציה מתעקשת על בחירות כלליות כפתרון הטוב ביותר.
נקודה להבנת המהומה האחרונה
ונצואלה היא מדינה שרגילה להתקיים בעימות קבוע, אז מה שונה בכאוס החדש הזה? בית המשפט העליון החל להתקרב אל ממשלת מאדורו מאז 31 במרס 2016 בזה שאפשר לו להפעיל את הסמכויות של האסיפה הלאומית אשר מורכבת מאנשי האופוזיציה. הניסיון לאחד את הנשיא עם האסיפה הלאומית בניגוד לרצון העם ללכת לבחירות למועצה המחוקקת הביא להתמוטטות סופית של הסדר הדמוקרטי בוונצואלה ולכן יש עכשיו רצון להקדים את הבחירות מצד המתנגדים.
יחסי ישראל ונצואלה - העתיד
בין ישראל לוונצואלה יש היסטוריה ארוכה שמתחילה הרבה לפני הקמתה של מדינת ישראל. עם הסכמת ונצואלה להצעת האו"ם בתוכנית החלוקה בשנת 1947. ונצואלה הייתה גם אחת המדינות שהצביעו בעד הקמתה של ישראל כמדינה.
מנהל לשכת המסחר ישראל אמריקה הלטינית, מר גבריאל חיון אמר את הדברים הבאים:
מההתחלה היחסים הדיפלומטיים היו טובים, עם קשרי מסחר משמעותיים. לצערנו קשר זה נותק מרגע שוונצואלה החליטה לנתק את היחסים באופן רשמי בשנת 2009. בפן המסחרי, מר חיון ציין שלשכת המסחר תמיד תהיה מוכנה לשתף פעולה עם העם הוונצואלי הראוי ואף לייעץ לישראל בכל הנוגע לחידוש היחסים המסחריים. אבל, כרגע אנחנו חייבים לחכות להזדמנות ולא לנקוט צד.
הקהילה היהודית
יו"ר ארגון "אמריקה הלטינית לישראל" מריו לב, העובד למען הקהילה הלטינית בישראל למעלה משני עשורים, מבטא את דאגתו מהמצב. לב מסביר כי הקהילה היהודית בוונצואלה סובלת כמו שאר האוכלוסייה כתוצאה מהמשבר הכלכלי במדינה, הדבר החיובי הוא גידול במספר העולים שהגיע משם לישראל, אך מצד שני הותיר קהילה קטנה יותר בוונצואלה עם פחות כוח להתמודד ולעזור לקהילה שם. זה הזמן לעודד את עלייתם של היהודים לישראל. בקרוב נתחיל לבדוק איזה עוד אפשרויות יש לעזור ליהודים שם בשיתוף עם כנסת ישראל.
בהקשר המדיני, מטיאס שפירו יו"ר ארגון פויל"ט "פורום ישראל לטינו אמריקה", דיווח:
האפשרות היחידה שישראל תתייחס שוב לוונצואלה תהיה רק אחרי שינוי בממשלה, יש לזכור שמה שקורה כרגע זוהי רק ההתחלה, מכיוון שהנשיא מאדורו לא יוותר על כוחו בקלות רבה. אנו נמצאים בעידן שבו עלינו להתבונן בהתנהגותן של מדינות כמו ברזיל, ארגנטינה או ארצות הברית, אך מר שפירו מציין כי לישראל יש סיכוי טוב מרגע נפילת מאדורו, אפילו עם יותר אפשרויות מארה"ב, מכיוון שלישראל יש באמריקה הלטינית בסיס חזק מאוד, למשל עם צ'ילה ופנמה לא מזמן נחתם הסכם של סחר חופשי.
היום אנחנו שומעים הרבה בישראל על המהומה בוונצואלה. אין זה דבר חדש שמדינה שפגעה בתדמיתה של ישראל לא נתפסת בצורה חיובית, ואותה סיבה, רבים מאתנו חיים בתקווה ששינוי חדש יביא לחידוש היחסים. זו אכן אפשרות, אבל במקרה זה, עלינו לדבר פחות ולהקשיב יותר, על ישראל להיות קשובה לשינוי הבא ולא להמעיט בערך הפוטנציאל הטמון בתקופה הקרובה, בעידן שבו למדינות כמו אירן יש להן השפעה רבה על האזור, זו יכולה להיות הזדמנות טובה עבורנו להתחיל להשפיע באזור, בעיקר בלחמה בטרור האיסלאמי שמתחיל להתעורר שם.
