1. השער האחרון של השבועון הגרמני "שטרן" שבו הוצג נשיא ארה"ב
דונלד טראמפ כהיטלר חדש עם הכיתוב "המלחמה שלו" ("Sein Kampf") - כשברורה הרמיזה השפֵלה לספרו של הצורר הנאצי "Mein Kampf" (מלחמתי) - הוא שלב נוסף בטירלול התודעה של המערב והקהיית חושי ההישרדות שלו מול הסכנה הממשית של האיסלאם הג'יהאדיסטי.
השער של ה"שטרן" מטורף, אך מי שקרא את עיתונאינו האמיצים בשבוע שעבר, היה יכול לייצר ממאמריהם שבעה שערי שנאה כאלה. נדב אייל ב
ידיעות אחרונות ו
חמי שלו ב
הארץ ציירו את טראמפ בצבעים חמורים הרבה יותר. חוץ מלומר "טראמפ הוא היטלר" אמרו הכל.
הם לא היו מקוריים; גידופים דומים אפשר למצוא בתקשורת הליברלית לגווניה. מה שמיוחד היה תרגומו של שיגעון ההשוואה הנאצית לעברית. ואם היהודים בישראל מאשימים את טראמפ בנאציזם, הגרמנים לא יכולים להיות צדיקים יותר מהאפיפיור.
לכאורה, מה אכפת לנו? זה מאבק פנימי שמתרחש בארה"ב. לא. השלכות הטַרֶפת הזאת קשורות לעמדה של האדם החופשי מול עריצות התקשורת, מול הניסיון שלה לחנך אותנו לחשוב רק באופן מסוים, להזדעזע רק באופן מסוים, ובעיקר לקבוע עבורנו כיצד לקרוא את המציאות, גם אם עינינו רואות ואוזנינו שומעות אחרת.
גם אצלנו עסוקה רוב התקשורת הישראלית במאמץ לחנך אותנו - אילו ערכים להוקיר ואילו לדחות, מי האנשים שעלינו להאדיר ומי לבזות, מה מסוכן לקיומנו ומה מחזקו, אילו נרטיבים היסטוריים עלינו לאמץ ומה לדחות, וכמובן במי עלינו לבחור.
2. הנה דוגמה אקטואלית. פחות משבוע לפני בחירות 2013, אבישי מתיה, שהיה שותף לפעילות עם
אלדד יניב במחאת רוטשילד, פרסם באתר nrg מאמר שבו העיד על שותפו. באותן בחירות התמודד יניב בראש מפלגת "ארץ חדשה" וסיכן את סיכויי השמאל הישראלי להפיל את האנטי-כריסטוס שלו,
בנימין נתניהו.
כך תיאר מתיה את יניב: "הוא עומד בסלון ומטיף. המסר ברור ומפחיד: בשם הדמוקרטיה מותר 'ללכת מכות'. האדם פורש משנה מנומקת, המדריך לאנרכיה, כזו שמדברת אל הבטן של מי שמבקש לו פורקן. ככה נראה הפורקן. אלים. בוטה. וחסר עכבות".
מתיה הביא ציטוטים ישירים מדברים שיניב מסר בחוגי הבית על הדרך להגשים את רעיונותיו: "צריך לעמוד מולם בכוח. צריך לבנות כוח מאורגן"; "אתה הופך את הכנסת למקום שמפחדים להגיע אליה"; "הייתי תולש את ח"כ פלסנר בכוח מהדוכן"; "מתחילים לזרוק מלמעלה מהיציע חפצים"; "אני לא נבהל מזה שבכנסת יעופו הכסאות של הח"כים באוויר"; "הכנסת צריכה לעלות בלהבות"; "אז אצל בגין זה נגמר ברימונים, זה לא צריך להיגמר ברימונים"; "צריך להדליק את הרחובות ולא צריך להיבהל"; "בשביל דמוקרטיה הולכים מכות"; "בשביל דמוקרטיה לא מתביישים גם אם כמה שמשות של בנקים מתנפצות".
חיזרו וקיראו את הדברים המדהימים, וחישבו את תקשורת השמאל שמאדירה את האיש המסוכן הזה שמתיה מתאר כמי ש"מסמם את מעריציו בטקסטים רוויי אלימות". השבוע הפכו אותו לקדוש מעונה שנפל על מזבח
חופש הביטוי.
אין גבול לציניות ולמניפולציות של החבורה הזאת שמטיפה לנו מוסר ומלמדת הלכות דמוקרטיה והפגנות. כדאי לזכור את העדות הזאת בכל פעם שנראה
עודד בן-עמי כלשהו מתמוגג מנאומי דמוקרטיה וחופש ביטוי של אלדד יניב כלשהו. רק מסיכות ואחיזת עיניים.
3. הרודנות התקשורתית ארוכת ימים, אבל תופעת טראמפ העצימה אותה. מול ההמונים שהתמרדו ובחרו בו כנגד כל הסיכויים, תוך שהם ממרים את ההכתבה הבוטה במי לבחור - הכפילה התקשורת את המכבש על התודעה.
מאז הבחירות, כל בעיה קטנה בסביבתו של טראמפ מוצגת כפצצת אטום המאיימת להחריב לא רק את אמריקה אלא את העולם כולו. ישנן רשתות, שצפייה בהן עלולה לשכנע שלאמריקה אין אויב אחר, לבד מטראמפ.
באותו מאמר, השווה נדב אייל את טראמפ ל"נירון מודרני", הקיסר הרומי המטורף. מן הסתם התייחס אייל לאגדה על הקיסר המטורף שניגן שעה שרומא בערה. אבל לדימויים היסטוריים יש חיים משלהם.
כשנירון התאבד בשנת 68' לספירה, נפוצו שמועות ברחבי האימפריה שהוא לא מת, או שמת אבל עתיד לקום לתחייה ולחזור לגאול את האימפריה הרומית. האמונה בשובו של נירון המשיכה להתקיים עוד כ-300 שנים אחרי מותו.
גם בנצרות המתגבשת אומץ הסיפור והפך לרכיב מרכזי בדוקטרינה הנוצרית: עבורם היה נירון האנטי-כריסטוס, הקוטב של הרע המוחלט הנלחם בישו. הם האמינו שהוא עתיד לחזור באחרית הימים ולהביא לעולם שלום ויציבות וגם להמשיך לרדוף את הנוצרים (נירון היה הרודף הראשון של הנוצרים באימפריה הרומית), אך זה יהיה השלב שיסמן את שיבתו של ישו שינצח את האנטי-כריסטוס. האמונה הזאת החזיקה מעמד עד סוף העת העתיקה.
טראמפ כקיסר מטורף זה דבר אחד, וטראמפ כאנטי-כריסטוס זה דבר אחר לחלוטין. הדימוי הדתי הזה כבר לא עוסק במנהיג פוליטי אלא באמונה דתית על רוע מוחלט שהשתלט על העולם.
השמאל העולמי - וחסידיו אצלנו - הקימו דת חדשה שכוהניה עיתונאים העסוקים בהטפה לציבור מה לחשוב ובמה להאמין, מה אסור לומר ומה מותר, מי ראוי להיכנס תחת כנפי האמונה הזאת ומי הכופרים הראויים לחרפות ובוז. עכשיו נמצא גם האנטי-כריסטוס: דונלד טראמפ.
4. קיימת גם גרסה יהודית להיעלמותו של נירון. התלמוד הבבלי (גיטין נו ע"א) מספר שנירון הגיע להחריב את ירושלים, ולפני שהחל במלחמה שאל בגורל כדרכם של מנחשים. ירה חיצים לארבע רוחות השמיים ואכן כולם נפלו לכיוון ירושלים.
אז ניסה גורל נוסף: שאל ילד יהודי מה הפסוק שלמד היום. ענה הינוקא: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל..." (יחזקאל כה). אדום, לפי המסורת היהודית, היא רומא. נירון הבין שאלוהי היהודים רוצה להחריב את ביתו ואז להעניש אותו על שהיה השליח למלאכה הנוראה.
מסקנתו: "ערק ואזל ואיגייר" (ברח והלך והתגייר). הפך ליהודי. חכו, הסיפור הפנטסטי לא הסתיים; התלמוד מספר שאחד מצאצאיו של נירון הגר היה רבי מאיר, מגדולי חכמי המשנה שפעל אחרי מרד בר-כוכבא, במחצית השנייה של המאה השנייה. קחו את הנמשל לאן שתיקחו.