X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  ספרים
אני לא יכול לחשוב מה עבר בראשו של התלמיד המסכן שהושפל לעיני כולם לא הייתי רוצה להיות במקומו לא הייתי רוצה להיות בסרט הזה השחקן הראשי. ממש לא
▪  ▪  ▪

התעודה הגורלית
החופש הגדול שנת 1965
לבי הולם בפראות, כאילו שהוא יודע שעליו להפיק עכשיו יותר כוח. כי בעוד רגע הוא עלול להפסיק בפתאומיות, וזה עשוי לסָכן אותי.
הייתי כבר בסרט הזה. זהו סרט אימה שרץ לי בתוך תאי המוח, הנכנסים לפעילות בשעות מצוקה ומשדרים ללב - זה הזמן לשחרר רזרבות!
זהו סרט אמיתי שבעבר צפיתי בו מהצד. סיפור על תלמיד הגדול ממני בשנתיים, שהשאירו אותו כיתה בגלל הישגיו הנמוכים.
'מספרים בשבילים' (כך החברים אצלנו בקיבוץ אומרים כשרוצים לרכל על מישהו), שבתחילת שנת הלימודים מנהלת בית הספר נכנסה לכיתה כשכל התלמידים ישבו במקומם, הזמינה תלמיד מסוים לעמוד לידה, הצביעה עליו ואמרה: "התלמיד הזה לא השיג ציונים טובים בשנה שעברה, ולכן הוא נשאר כיתה". אחר כך היא פנתה לתלמיד, לעיני כל החברים שלו, וכך אמרה לו: "קח את הילקוט ועבור לכיתה הנמוכה!"
עד היום עוברת בי חלחלה בכל פעם שאני נזכר בסיפור.
אני לא יכול לחשוב מה עבר בראשו של התלמיד המסכן שהושפל לעיני כולם. לא הייתי רוצה להיות במקומו. לא הייתי רוצה להיות בסרט הזה השחקן הראשי. ממש לא.
התלמיד המסכן הפך להיות הנושא המרכזי לשיחות והתלחשויות בהפסקות, כשכל הילדים מתלוצצים על חשבונו. כולם הצביעו עליו ובשקט, ולפעמים גם בקול רם, קראו לו "מפגר".
קולות התלמידים עמעמו את פעימות הלב, ששידר מצוקה.
בתעודה שאחזתי בידי לא צוין שאני עולה כיתה, השורה שבה צריך להיות כתוב: "סיים בהצלחה כיתה ו' ועולה לכיתה ז" - הייתה ריקה.
נחשול של רעד בלתי נשלט עבר בכל גופי.
להיכשל במבחן, אני יכול לקבל.
לדרוש חתימת הורים על שיעורי בית שלא נעשו, אני יכול לספוג.
לכנות אותי "גולם", או "עצלן", לא מקובל עלי, אבל אני יכול להבליג.
אבל לא לעלות לכיתה ז'?!
רעדתי מפחד ומבושה, ובמיוחד מזעם.
חשתי סחרחורת קלה ומיד הבנתי שהמחסנים שלי מתרוקנים במהירות. שמעתי את עצמי אומר ללבי, שהחל להאט: "אל תעצור לי עכשיו! בלי הפסקות בבקשה!"
כעסתי על עצמי, כעסתי על המורים, כעסתי על כולם.
איש לא הכין את מערכת העצבים שלי להתמודדות עם כל-כך הרבה רגשות וסערות נפש.
המורים תמיד איימו עלי: "אם תמשיך כך, סופך לא יהיה טוב."
איך לא ניחשתי? אולי לזה התכוונו? אולי זה הסוף הלא טוב?
להשאיר שורה ריקה? לא לעלות כיתה?
הרגשתי כמו מזרק התקוע בווריד המתמלא בדם, בהתחלה המזרק שקוף ובמהירות נצבע אדום. כך גם גופי ה'שקוף' התחיל עם דקירות ורעד קל ברגליים, המשיך אל הבטן התחתונה, חשתי שם לחץ, המשיך וטיפס מעלה וגרם לצמרמורות בידיים כאילו מטיילות עליהן נמלים, לא דילג על הפנים שלי שהסמיקו, קצות האוזניים התחממו והאדימו, נשימתי כבדה.
אני מקווה שאיש לא הבחין בסערת הרגשות המתחוללת בתוכי.
שקעתי עמוק יותר בכיסא שבשורה האחרונה בכיתה, מנסה להיבלע. לא להיראות. לחזור ולהיות שקוף.
ניסיתי להבין, ניסיתי לבדוק אולי בכל זאת בנוסף לגלולה המרה המרוסקת בכפית הוסיפו סוכר?
אולי שורה ריקה פירושה 'עוד לא החלטנו'?
לא, לא מצאתי סוכר, וגם הגלולה לא הייתה מרוסקת. זה אני שהייתי מרוסק, זה שלא יכול לבלוע את הגלולה.
ובאותם הרגעים ידעתי - זה לא סוף, עבורי זהו רגע של התחלה!
החלטתי! אני יוצא למאבק! לא מוותר! אני התלמיד נגד כל מערכת החינוך, או במילים אחרות - דוד נגד גולית.
זה קרה לפני כמעט שנה, בקיץ 1965 בסוף שנת הלימודים. המתח היה בשיאו. לא ידעתי אם אני חוטף את זעזוע חיי, נשאר כיתה ומושפל עד עפר. או - ממשיך עם כולם.
בטקס חלוקת התעודות, אירוע שמאז ומתמיד קשה ושנוא עלי, נהגו התלמידים להמר על הציונים שיקבלו, שנעו בין "כמעט טוב" ל"טוב מאוד".
אני, לעומתם, קיוויתי שיהיו לי יותר ציוני 'מספיק' ופחות 'בלתי מספיק'.
ברוך, המחנך שלנו, עמד זקוף קומה, ולרגע חשבתי שאולי הוא עומד על קצות אצבעותיו או שמא שערו השחור המסורק תמיד לאחור נפוח וגבוה מהרגיל. עמד כך ושידר חשיבות עליונה, כיאה לגודל המעמד. על שולחנו ערימת תעודות
עשויות מקרטון לבן, המודפסות במכונת כתיבה. בחזית התעודה כתוב באותיות גדולות: "תעודת בית הספר לשנת 1965", ובאמצע שם התלמיד.
כשפותחים את התעודה מתגלים בהתחלה כל המקצועות והציון לידם. ורק אז, למטה למטה, באותיות מודגשות כתוב: "התלמיד עולה לכיתה ז'". לתלמידים מיוחדים המחנך מוסיף בכתב ידו הערה מחמיאה.
ברוך המחנך לקח את התעודה הראשונה מהערימה וקרא בשמו של התלמיד הראשון. קולו היה יבש ואדיש, והריש המתגלגלת זמן ארוך יותר משצריך (חיקוי לא מוצלח במיוחד שלמד מרפול, המורה לגאוגרפיה) רק העצימה אצלי את החרדות.
פעימות לבי שבו לפעום בקצב מהיר.
בזה אחר זה קרא ברוך לבאים בתור, והתלמידים לא התאפקו וכבר בדרך חזרה למקומם פתחו את התעודה. ואז, שמתי לב שלכולם נמתח חיוך ענק על הפנים.
הטקס נמשך וחשבתי שלעולם לא ייגמר. התעודות לא היו מסודרות לפי האלף-בית, לא של שם המשפחה ולא לפי השם הפרטי. כך יצא שתלמידים ששם משפחתם מתחיל ביוד וגם בכף ולמד כבר הוקראו וקיבלו תעודה, ואילו אני, שלומי יוגב, טרם נקראתי ל ברוך לקבל תעודה ניסיתי להבין לפי איזה סדר הן מסודרות, אולי לפי ציונים?
הבטתי לכל עבר והבחנתי שכולם כבר אוחזים בתעודה ועוברים על הציונים שקיבלו.
מה קורה כאן?! זה לא סימן טוב, חשבתי לעצמי, איך זה שאני לא מקבל תעודה?
ואז חשבתי שבעצם יכול להיות שבאמת עדיף לי לא לקבל אותה כלל. אבל אם לא אקבל כולם ישימו לב, ושוב אהיה חריג וידברו עלי.
ברוך קרא בשמי וקטע את מחשבותיי באחת.
התרוממתי ובברכיים כושלות ורועדות צעדתי לעברו. כשהגעתי ראיתי שרק התעודה שלי נותרה על השולחן. הייתי האחרון. העסקתי את מוחי - האם זה סימן מבשר רעות? לא ידעתי אם נדמה לי, או שבאמת ברוך הניד ראשו לכל עבר כאומר: מה יהיה אתך, שלומי?
לא פתחתי את התעודה בדרכי למקום מושבי, בתת-המודע שלי רציתי לדחות את הקץ. התיישבתי במקומי, פתחתי בזהירות את התעודה תוך תשומת לב רבה שאין אחר שמציץ לתוכה מעבר לכתפי.
לא הופתעתי כלל - היו יותר 'בלתי מספיק' מאשר ציוני 'מספיק'. אך בשלב הזה לא התייחסתי לציונים ומיהרתי עם מבטי לכיוון השורה האחרונה בתעודה, מקווה לראות את השורה היקרה מכל.
לבי חישב להתנפץ.
המשפט "עולה לכיתה ז'" - נעלם! לא היה קיים!

לא מבליג יותר
"ספר יפה, מרתק, מסמך חברתי חשוב" (ציפי שחרור, סופרת משוררת ועורכת)
▪  ▪  ▪

ספרו של שמוליק טסלר המבוסס על סיפור חייו, מערבב בין מציאות לדמיון. בחלקו הוא מסמך חברתי חשוב ומרגש, אודות נער בעל לקות למידה – רגיש, מבריק, חכם, שנון ובעל חוש הומור מפותח, העומד מול חברה נוקשה שאינה משכילה להתמודד עם לקויות אלה ואחרות. ובחלקו הוא סיפור דמיוני, משעשע ומדמיע כאחד, המחבר בין חיי הקיבוץ וחיי העיר, במרכזו מפגש של גיבור הספר עם נער קשה יום והקשר המיוחד הנרקם ביניהם. במהלך בריחתם המתמדת, הם נקלעים לפרשיות מוזרות וסוערות.
הרומן משקף את העיוורון של המערכת באותה תקופה, ואת מסעו האישי של טסלר לגרום לסביבתו לפקוח עיניים.
הנער בן ה-12 שעבר מסכת השפלות והתעללות, הגיע לנקודה בה לא יכול היה להבליג יותר. הוא הוגה תוכנית שנועדה לזעזע את המערכת... ומצליח. המעשה הקיצוני שעשה, ניער את המערכת והביא לשינוי סדרי בראשית.
מי היה מאמין שאותו נער שמחברותיו היו ריקות וציוניו נעו בין "בלתי מספיק" ל"מספיק בקושי", ירקום בחן ובכישרון עלילה המתחילה בתחושת כשלון ומסתיימת בסיפור מתח עם סוף טוב.
לא מבליג יותר הוא רומן אמיץ החושף חולשות של חברה שהייתה סגורה בפני הציבור במשך שנים רבות, והתרחשויות שונות שהוסתרו תחת מסווה של אידיאולוגיה וחברתיות בעלת ערכים נוקשים.
כך כותבת ד"ר גילי זיוון (מרצה, מנחה סדנאות ובתי מדרש במרכז הרצוג וברחבי הארץ) לשמוליק טסלר: "הספר שלך היכה אותי בתדהמה והערכה עצומה כאחד. הכאב והפחדים של הילד גיבור הספר שתוארו באופן אמין כל כך, כן, ואמיתי פתחו לי צוהר לעולמם של חברים שלי שלא הייתי מודעת לו. עשו אותי רגישה יותר כאמא, סבתא ומי שעובדת עם אנשי חינוך.
זה ספר חובה לכל איש/אשת חינוך... חשוב כל כך! אתה משמיע קול בשביל רבים"!
שמוליק טסלר יליד קבוצת יבנה, 1954. התחנך (במקצת) במערכת החינוך בבית הספר של הקיבוץ. סיים קורס קצינים ושירת כשליש גדודי בסדיר ובמילואים, השתחרר בדרגת רב סרן. עבד בחקלאות, ומילא מספר תפקידים ציבוריים בקיבוץ.
נשוי לנעמי ואב לארבע (גיל, דור, יהב וניבה).

רומן מאת: שמוליק טסלר, עריכה: ציפי שחרור, הוצאת גוונים, 431 עמודים, 88 שקל.
תאריך:  30/08/2017   |   עודכן:  30/08/2017
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 ברוך קרא
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ציפי לוין
לראשונה בישראל יצירה דוקומנטרית מיוחדת במינה המציגה ראיונות עומק מרגשים עם בני הדור השלישי לשואה
ציפי לוין
אכן, ישנה קדושה שאינה מן המחשבה, ולא מהרגשה מוחִית שמונחֵית על-ידי המחשבה    היא בלתי ניתנת לזיהוי על-ידי המחשבה וכן אינה ניתנת לשימושה    המחשבה לא יכולה לנסח אותה    אבל קיימת קדושה, לא נגועה על-ידי כל סמל או מילה    היא בלתי ניתנת לתקשור, היא עובדה    קרישנמורטי
ציפי לוין
ניתן לתאר שעולם זה שמחוץ לנו ומסביבנו ייתפס כפי שתופסים שעון    בהשוואה בין האורגניזם האנושי לשעון נעשה שימוש לעתים קרובות, אך אלה הנוקטים אותה שוכחים לעתים קרובות את הנקודה החשובה ביותר
גד גזית
הדילמה המוסרית - גודמן: על-פי השמאל, הנוכחות בשטחים... מהווה גם פשיטת רגל מוסרית"    וגם זאת אמירה לא מדויקת, השמאל מכוון לא לעצם הנוכחות בשטחים, אלא לתוצאות שנגרמות בהכרח מהפעולות הנדרשות להשארות בשטחים! וזה הבדל משמעותי בין המניע האידיאולוגי של הימין הדתי לאומי, לבין המסקנה פרגמטית ולא עקרונית! שמניעה את עמדת השמאל
אלינור אבירי
ספר חדש מאת הראלה ישי - "שניים סוכר" - עבודה משותפת לבניית זוגיות טובה, לאור פרשת השבוע, כולל משימה זוגית שבועית לשיפור ולחיזוק היחסים
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il