ארנון מילצ'ן שנחקר לאחרונה בלונדון טוען בתוקף, כך פורסם, שהוא לא ציפה לתמורה מ
בנימין נתניהו כנגד המתנות שהוא העניק לו.
לאמירתו זו של מילצ'ן, אם היא ראוייה לאמון, יש משמעות והשלכה לא רק על שאלת הכוונה הפלילית של מילצ'ן עצמו אלא גם על שאלת הכוונה הפלילית של נתניהו.
אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:
עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שהיא לא ניתנה לו, ולא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד. בעצם, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד: זוהי כוונה לתת מתת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו. במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח" (ע"פ 1877/99)
נחזור על סוף הציטוט הנ"ל מפסק הדין: "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"
הנה כי כן, השאלה אם נתניהו לקח שוחד תלוייה בשאלה מה הייתה כוונתו של מילצ'ן כשנתן לנתניהו את המתנות והאם נתניהו היה מודע לכוונתו של מילצ'ן. האם המשטרה מאמינה לטענתו של מילצ'ן שהוא לא ציפה לתמורה מנתניהו עבור המתנות? אם יש בידי המשטרה ראיות המפריכות את הטענה הנ"ל של מילצ'ן וכן שנתניהו ידע שמילצ'ן מתכוון לשחד אותו, כי אז ניתן יהיה להאשים בשוחד את שניהם.
אבל לא ניתן להתעלם מדברים נוספים המקופלים בקביעה הנ"ל של בית המשפט העליון, שכן יש בהם משמעות חמורה ביותר מבחינת נתניהו: מדבריו אלה של בית המשפט העליון עולה בבירור, שאם נתניהו מודע לכך שהמתנה שקיבל "לא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד", כי אז המסקנה היא שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שוחד.
במילים אחרות, כדי להרשיע את עובד הציבור בקבלת שוחד, התביעה לא צריכה להוכיח שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, אלא די בכך שתשכנע שעובד הציבור היה מודע לכך שהמתנה לא הייתה ניתנת לו כאדם פרטי אילולא היה נושא באותו תפקיד. לא ניכנס כאן לשאלה מי צריך להוכיח מה, ודי בכך שנציין שבנסיבות העניין עלול נתניהו למצוא עצמו נאלץ להתמודד עם חזקות עובדתיות לא קלות לעיכול מבחינתו.