שרלוט קיטלי (1960) כתבה את המחזה הראשון שלה "אימא אמרה שאסור" כשהייתה בת 25. כיום הוא נלמד כחומר לבחינות הבגרות באנגליה. במאה ה21 מקבלות האמירות שלה מאז, רלוונטיות גדולה עוד יותר. חרף הקידמה, אמצעי המניעה וכל הטריקים - נערות, בפרט באנגליה, נטו תמיד ועדיין, להתפתות לרגשות הרומנטיים ולהענות לגברים, גם נשואים, להיכנס להריון, וללדת בגיל-העשרה תינוק שלא יכלו לעמוד בגידולו. כתוצאה מכך גדלו הילדים עם הסבתא כאילו הייתה אמם האמיתית. תופעה שחוזרת ונראית בסדרות טלוויזיה בריטיות גם כיום. אתי רזניק מורה למשחק ובימאית עתירת נסיון, ביימה בכשרון יצירתי יוצא דופן את הסיפור של קיטלי. בידע שלה להעניק תחושת חלל רחב גם על במה קטנה, כשהיא מנצלת את העיצוב הייחודי של אולם "הבימרתף", בהציבה את השחקניות בכל פעם מגיחות במעלה מדרגות המעברים, כך שנוספו לסצינות עוד אפשרויות "כניסה". מעבר לכך - סצינת הפתיחה בה מופיעות כל הדמויות כילדות, מעניקה לקהל הזדמנות להבין מתוך הטקסט את הרקע לבעיות שצמחו בהמשך. כולן עושות זאת בקסם רב. ככלל וכהערת ביניים - כל אחת מהשחקניות נראית שזהו תפקיד חייה. יותר טוב אי-אפשר היה לבצע זאת. טאטיאנה קנליס-אוליאר כ"דוריס", מלבבת ומקסימה בכל מהלך ההצגה כסבתא האהובה, שהסתירה מבתה את העובדה שגדלה כילדה ללא אב. למרות שבהמשך נישאה לג'ק, שכבר נפטר. בעטים של נישואי הנוחות - הקריבה את הקריירה המבטיחה שלה כמורה, מה שנמשך כקארמה אצל בתה מרגרט (מאיה מעוז, שהיא לב ליבה של ההצגה, ומשחקה כאן ממסמר אותה בצמרת השחקניות החשובות ביותר בישראל, עם עתיד להיחשב לנושאת בכתר). גם מרגרט, שנישאה לטייס ועבדה ככתבנית, ובכך לא הגשימה את שאיפות אמה - גם אצלה ניכרת השפעת הקארמה. הקארמה מעמיקה כאשר בתה של מרגרט, ג'קי (נלי תגר) לא שועה לעצות אמה, ומקיימת יחסי מין עם גבר נשוי ויולדת את התינוקת רוזי. בגילה הצעיר, חמש עשרה, ועקב אי-יכולתה להתמודד עם המטלה כאם - היא מעבירה את בתה הרכה למרגרט, המגדלת אותה כבתה-שלה. בעוד היא, ג'קי פונה לתחום האמנות, והופכת בהמשך לבעלת גלריה משגשגת. היא מתנה זאת, שכאשר ימלאו לרוזי 16 - יגלו לה את האמת מיהי אמה הביולוגית. אך הטבע חזק מהכל ורוזי (גאיה שליטא-כץ, שכבשה את הלב ככוכבת הסרט והסידרה "גיא אוני", ובלטה במחזות, סרטים וסדרות טלוויזיה לרוב) שהיא היחידה שאומרת את שבליבה, ואינה מעמידה פנים כמו הנשים בדורות שקדמו לה כאילו הכל טוב, מבלי להתאונן על דבר - היא התפוח הרענן שעל העץ.. לגביה, הטבע עושה את שלו. במירקם היחסים שלה עם אמא-כביכול, שהיא למעשה סבתה, מרגרט, ניכר הניכור ביניהן. רוזי לא אוהבת את הנוקשות, והדבקות בנורמות שמגי כופה עליה. היא סוג של ציפור דרור, ולכן נמשכת יותר לג'קי, מבלי לדעת שזו למעשה אמה. עד כדי כך שהיא מבקשת לעבור ולגור עם ג'קי בעירה. תוך כדי התפתחות המחזה, המוגש בקטעים לא כרונולוגיים, מה שמעניק לו יתר קצב וענין, מתפתחים ונחשפים הקשרים האמיתיים והרגשות שהוסתרו. הם כבר לא מוחבאים, אלא יוצאים לאור. כאשר מה שמשותף לכל הנשים הוא רגשות חמים של אהבה, שלא תמיד באו לידי ביטוי, לעיתים אפילו עד הימנעות ממגע של חיבוק או ליטוף. דבר שבכל סיפור חיים - פעם והיום, מהווה מוקש ומעצור למימוש רגשות, ולהיווצרות בעיות ביחסי אם-בת-נכדה וכ"ו. הבחירה המוצלחת בשחקניות לגילום התפקידים מעמידה בפני הצופים ראשית את מאיה מעוז, שמאז היותה בוגרת "בית צבי" בת עשרים וכמה - וכה הרשימה בגילום בהצלחה של אישה מבוגרת -מרילה, הדודה של "האסופית" בשיא האותנטיות, כמו גם בעת שגילמה בתיאטרון הספריה את ז'קלין דו פרה, אשתו הנכה חולת הטרשת הנפוצה של דניאל ברנבוים ב"דואט לאחת" או את דסדמונה ב"אותלו" בת' חיפה, וכן בין היתר ב"יומנים" בבית לסין, שכה משמעותית בלקח שבה עד היום: מאיה היא שחקנית שכל צפיה בה בהצגה מעניקה לצופים ריגוש וחוויה בלתי נשכחות - תרתי משמע. לטאיטיאנה קנליס אוליאר, שתמיד שיחקה דמות שניה ליד גילה אלמגור ואחרים, זהו תפקיד שראוי לה לנשוך בו. כאן היא הדמות הראשונה שממנה מתחיל ונובע הגורל שנפל על צאצאיה. והיא עושה זאת בצורה מופלאה, במשחק קלאסי, מבפנים, ולא כהצגה. כך מרגשת מאוד גאיה שליטא-כץ ברעננות הילדותית שלה, בתום שהיא מקרינה - שהוא שפותח לה חלון לעבר המשפחתי. וכך גם נלי תגר כג'קי, כדמות האישה הצעירה שעומדת על שלה, והיא הראשונה שמעיזה במשפחתה לממש את רצונותיה, ולא להמשיך ולקיים את הסטיגמה של האישה כיולדת ילדים ועקרת בית. אין זה מחזה פמיניסטי, אך הוא ראשוני בטיפולו בהעלאת דרמה עשויה כה היטב שגיבוריה נשים, והגברים אינם מופיעים אלא רק מוזכרים בה. ומכאן סיבות הצלחתו בלונדון וזכיתו בפרסים רבים. הפקת תיאטרון הבימה בתרגומו הקולח של דורי פרנס המצוין כתמיד, מזמנת לצופים ארבעה קליבריות של שחקניות - כולן בשיא יכולותיהן, ובמתן חוויה שבשום סרט או סידרה לא ניתן לחוש אותן, גם מהיות הקהל חלק מהבמה המעוצבת בחוכמה של שני טור ובהתרחשות, עד כי הוא רואה כל פרט אפילו באיפור, בתלבושות שעיצבה אביה בש, ובכל זיע וניע כולל עיצוב התנועה היפה של שרון גל, ובצלילי המוזיקה שרקם רועי ירקוני מ"נקמת הטרקטור", ובכך הקהל חש כמו נוטל חלק בעלילה. חוויה ראשונית בסוגה, אינה מחקה את קודמיה, להפך - מעיזה וממחישה את הדרמה בבימוי כה נפלא עם יוצרים ושחקניות מהמעולים שיש.