יקח כנראה זמן עד שתומכי הרחבת התחבורה הציבורית בשבת יפנימו את עוצמת המכה שהנחית עליהם בג"ץ בתחילת השבוע. כלי תקשורת מגויסים לטובת הנושא לא תרמו במיוחד לעיכול העניין. לו היה בית המשפט העליון פוסק הפוך, היינו נתקלים בכותרות דוגמת "תבוסה לשר ישראל כ"ץ" (שעמד איתן על שימור המדיניות הנוכחית), "ניצחון לחילונים", "הסטטוס-קוו מת" ושלל סופרלטיבים. כהרגלה, נכנעה העיתונות לרדידות המאפיינת אותה, הסתפקה בכותרות פרווה, פחות התייחסה למהות פסיקת בג"ץ, ומיקדה את הסיקור בתגובות לפסק-הדין.
בעוד ח"כ
משה גפני טוען כי בג"ץ זרק את העותרים מכל המדרגות, טענה העותרת ח"כ
תמר זנדברג כי בית המשפט הותיר דלת פתוחה להגשת בקשה להפעלת
תחבורה ציבורית בשבת. האמת לא נמצאת אי-שם באמצע, אלא הרבה יותר קרובה לדברי גפני. בג"ץ זרק את העותרים מן המדרגות, אך הותיר להם מדרגה אחת בלבד. כדי לעלות חזרה, הם יידרשו להזיע הרבה. בית המשפט הבהיר לעותרים כי למעשה אין להם זכות עמידה בבג"ץ, מאחר שמסגרת התקנות בגינה הם עותרים נמצאת במתחם מתן רישיון, וככל שאין הם מייצגים מפעיל תחבורה ציבורית שמבקש להפעיל תחבורה ציבורית בשבת.
גם אם ירצו האגודות השיתופיות שבוס ונוע תנוע לקבל רישיון, הן אינן יכולות. הן אינן אגודות תחבורה שברשותן ציי רכב ואינן עונות להגדרת "מפעיל תחבורה ציבורית". היחידים שאיכשהו רלוונטיים לעניין זה הם חברות ערביות באזור נצרת, רהט ומזרח ירושלים. אולם גם הן מוגבלות לתחום שיפוט מוגדר וכמו החברות היהודיות, אינן מעוניינות לפעול גם בשבת. משכך, הסיכוי כי העותרים יצליחו לבוא שוב לבג"ץ כשמאחוריהם חברה שתרצה להפעיל שואפים לאפס.
הסולם אותו הציבו השופטים לעותרים כדי שיוכלו לרדת מן העץ עליו טיפסו אינו ממשי בדיוק כמו הסולם בחלום יעקב. התקווה להרחיב את מתכונת התחבורה הציבורית בשבת אינה יותר מחלומות באספמיה. הדרך היחידה היא להתעורר מן החלום, להתפכח משכרון הכוח של התמיכה בעולם הווירטואלי של הרשתות החברתיות, לקפל את הזנב בין הרגליים ולהודות בכישלון.
בית המשפט אינו כיכר העיר
תגובות העותרים, כפי שנמסרו זמן קצר אחרי הדיון, כמו גם החיוכים המעושים, מעידים על גודל חוסר ההבנה של מה שהתנהל באולם בית המשפט, כאילו מדובר בדחייה "טכנית" בלבד. זנדברג מסרה בתגובתה כי ״בית המשפט סירב בשלב זה לגעת בתפוח האדמה הלוהט שנקרא תחבורה ציבורית בשבת". ישראל חופשית הודיעה כי התייחסותו של בג"ץ להמשך ההליך מהווה הזדמנות מצוינת להביא בפניו את הצרכים האמיתיים של האזרחים, ולאחר מיפוי יובהר לבית המשפט שהצורך בתחבורה ציבורית בשבת הוא צורך חיוני ונדרש.
אבל המציאות כאמור, טופחת על פניהם. מדברים הרבה על חוק עוקף בג"ץ, ומה שניסו העותרים לקדם זה "בג"ץ עוקף חוק". שופטי בג"ץ לא ראו זאת בעין יפה. הם כתשו עד דק את נציגת העותרים, ובלשון עממית: קרעו להם את הצורה. בשלב מסוים מאסו השופטים ממיחזור הטענות בדבר הצורך החיוני לכאורה בהפעלת תחבורה ציבורית שבת וכאילו על המדינה ליזום סקרי צרכים לשימוש בשבת, וכאשר נוכחו כי הטענות נגד המדינה פופוליסטיות, הבהירו לה כי זה בית משפט של חוק ולא כיכר העיר... במילים אחרות: רוצים לעשות קמפיין פוליטי? לא על הגב שלנו.
חלק הארי של הדיון כלל לא נסוב על זהות העותרים, שעל בסיסה נתלו העותרים בתגובותיהם לתקשורת, אלא דווקא על המסגרת החוקית שבה מתבקשת תחבורה ציבורית בשבת. השופטים הבהירו את המערכת ההיררכית בעניין - שבה לא הפקודה (פקודת התעבורה - החוק) נגזרת מן התקנות אלא ההפך. הווי אומר: החוק לפיו יתחשב השר ככל שניתן במסורת ישראל מבוסס על נורמה הלכתית חמורה, שמטילה צל על התקנות הליברליות לכאורה. באומרם "לכאורה", התנבאו השופטים ולא ידעו מה ניבאו. כלומר, בניגוד לטעות הרווחת (גם אצל פקידי
משרד התחבורה) כאילו סעיפי התקנה נועדו להתיר ולא לאסור, עיון מעמיק יגלה שהאמת הפוכה.
יתרה מכך, גם לטענה כאילו התחשבות השר ככל שניתן במסורת ישראל היא "רק" שיקול אחד מתוך מכלול שיקולים שגויה מיסודה, הן לנוכח הרקע ההיסטורי שבגינו חוקק התיקון לחוק והן משום שבחוק גם מדובר על "איסור כלי רכב ביום מנוחה".
ייתכן שהמרכז הרפורמי לדת ומדינה, חדו"ש, ישראל חופשית, תמר זנדברג ויתר העותרים הפרטיים מצטערים על הרגע בו בחרו לעתור לבג"ץ. לא זו בלבד שחטפו סטירת לחי מצלצלת משלושת השופטים, נראה כי נהפכה שלייתם על פניהם, והתוצאה שקיבלו הפוכה מאשר זו לה קיוו.
כעת נסללה הדרך להקשות על המדינה דווקא בכיוון השני - כיצד למרות חוק כה מגביל איפשרה מתן של מאות היתרים בשנים האחרונות להפעלת תחבורה ציבורית בשבת.
