כל שנה כמדי שנה החלו כלי התקשורת הגדולים בישראל לפרסם נתונים, דירוגים ונתונים סטטיסטיים (או פסאודו-סטטיסטיים) אודות מדינתינו הקטנה. עם ישראל, כידוע, מאוד מחובר למסורת שלו, וכך גם התקשורת. לפיכך כל קורא מיומן יודע, שאם בדוח
OECD העוסק בהוראה תהיינה שלושים שורות עלינו, אז העיתונאים האמיצים שלנו ימצאו את השורה ה-31, וייצאו בכותרת מפוצצת. הנה, ראו, ישראל היא מקום נוראי, אין לנו סיכוי לשרוד, אין לנו אופק, כולנו אטומים, מרושעים ומדכאים את החלש. אין כתבה אודות עוני, אמיתי או מומצא, שבה לא תככב אם חד-הורית לצד מקרר ריק וקופסת "מלבורו" או אייפון חדש ביד. לעולם גם לא יישאלו את השאלות הקשות: מדוע גבירתי מוציאה את הכסף על תכשיטים וסיגריות, ולא על האוכל לילדים? לעולם לא יתהו: אם האנשים כאן מאושרים הרבה יותר מאזרחי צרפת וקנדה, נהנים משירותי רפואה טובה וזולה בהרבה מאשר בארה"ב, ואילו האבטלה נמוכה בערך פי 5 מאשר בספרד - האם הכל באמת רע כל-כך?
גם ברחוב הרוסי בארץ למדו את הטריק: בכי, נהי וסטיגמות פלוס קורטוב שנאה לממשלת ימין ולממסד הדתי יעשו את העבודה. גם השנה בצורה מתוזמנת להפליא יצאו כתבה באתר מוביל וסרטון מבית מדרשם של אנשי הקרן החדשה (יש לו שלוחה לענייני העולים מברה"מ לשעבר, שלא תופתעו). כמובן שרק במקרה חברת כנסת פעלתנית
קסניה סבטלובה מ
המחנה הציוני הצטרפה במיידי למאבק והחלה לרוץ בראש המחנה.
הסיפור אינו חדש: מספר עלמות-חן, בנות העלייה הגדולה, אשר הגיעו ארצה בתחילת שנות התשעים בהיותן צעירות מאוד, מספרות בכאב על כך שהן לא יכולות להינשא לבחיר לבן בישראל כי הן לא יהודיות על-פי ההלכה. אבא יהודי, אם לא יהודיה, אתם יודעים. חלקן לא ממש שולטות בחומר וקוראות לעצמן "פסולי חיתון" משום מה, אבל עזבו את הדקויות. הקמפיין החל, הוציאו נא את הביצים הסרוחות והשליכו לעבר הרבנות, הממשלה והממסד.
הבעיה מוכרת, יש בישראל כ-300 אלף עולים שאינם יהודים על-פי הלכה. זה כואב להם, וכאבם לרוב אמיתי, שלא יהיה לכם ספק. שם, בברית המועצות, בה האנטישמיות הייתה ממוסדת למדי, הם היו יהודים, וסבלו. כאן התברר להם, שהם רוסים (אוקראינים, מולדובנים, יו ניים איט), ופתאום שוב הם אזרחים סוג ב'. זה לא נעים, זה מכעיס, וכן - צריך לעשות משהו בנידון. הם טובים מספיק להילחם ביחידות מובחרות, אבל נאלצים להתחתן בפראג, וגם לקבור את הוריהם מעבר לגדר או בחלקות מיוחדות.
אבל חשוב לציין - מדובר בעלבון, בתחושת חמיצות, לעיתים אף בהשפלה - אולם לא מעבר לכך. במקרה הרע אפשר להתחתן כאמור בפראג (היא נפלאה כמעט בכל ימות העונה), וזה לא יוצא יקר בהרבה מאשר ברבנות. אפשר גם לאכול כמה מנות חזיר עם בירה מקומית, מעין אצבע משולשת לכיוונם של העסקנים שניכסו לעצם את היהדות בישראל. על כל הדברים הלא נעימים אלו אפשר להתגבר, כי הם לא מהותיים.
כותב השורות האלו שנים עסק בחקר העלייה, ראה סקרים רבים וכמובן שהתעמק מאוד בכל הסוגיות האפשריות. לטובת אלו שלא יודעים או לא מבינים האם יש לעולים מברה"מ לשעבר בעיות יחודיות, אסביר בקצרה: אכן, יש. אבל חתונה בצ'כיה היא לא אחת מהן.
לעליה הזאת יש שתי בעיות עיקריות: היעדר ביטחון כלכלי לדור ההורים (זה שיצא לפנסיה באחרונה או שעומד לצאת בשנים הקרובות) ותקרת הזכוכית הידועה לשמצה. ישנן עוד כמה בעיות לא פשוטות, אולם אין הן אקוטיות. העוני של דור ההורים, שעבדו כל חייהם ונשארו עם פנסיה מצחיקה של כמה מאוד שקלים, והיעדר אפשרויות ממשיות לקידום בשירות המדינה ומשרדי הממשלה, אלו הן הבעיות הגדולות שלנו. אבל בתקשורת המיינסטרים כמעט ולא תשמעו על כך. ומדוע? כי את בעיית הפנסיות אפשר לפתור באמצעות כסף, אבל שרי אוצר לדורותיהם משכו בכתפיהם וטענו שאין להם את שני מיליארד השקל הדרושים לכך מדי שנה. לגבי תקרת זכוכית... טוב, כאן הכל ברור, אם לתת לעולים לפרוץ בסערה לעולם המופלא של דירקטריונים, הנהלה של חברות ממשלתיות, בתי המשפט וכו' - מישהו יצטרך לפנות את מקומו. ולא קשה לנחש מי זה יהיה.
רשימות סרק
בשבוע שעבר פרסם "
גלובס" את רשימת 50 הנשים המשפיעות בישראל. יש ברשימה זו שתי ילידות ברה"מ - אווה מדז'בוז' ו
סטלה הנדלר. הן אומנם עלו מאוקראינה כאשר היו ילדות לפני ארבעים ויותר שנה, אבל נניח שאפשר לספור אותן כנציגות הקהילה. שתיים מתוך חמישים. השרה
סופה לנדבר וחברות הכנסת
טלי פלוסקוב, יוליה מלינובסקי וקסניה סבטלובה לא ברשימה.
מדי שנה גם מתפרסמות רשימות דומות בהן מספרים לקוראים על הצעירים המבטיחים בישראל. אפילו שמדובר ברשימות סרק של הברנז'ה התל אביבית, עדיין העולים מיוצגים במקרה הטוב על-ידי אדם אחד או שניים. כל השאר, כנראה, לא מבטיחים מספיק, למרות שאחוז העולים מברה"מ בישראל הוא כ-17, הווה אומר - כל אדם שישי.
איני טוען שהמטרה היא להופיע ברשימה זו או אחרת שעורכים אנשים חד-ממדיים מהבראנז'ה. אני טוען שאנשים כמו קסניה סבטלובה עוסקים במודע (איני מאמין שהם טיפשים עד כדי כך) במלחמות קטנות וחסרות משמעות. המלחמה מול הרבנות היא הרי חסרת סיכוי, למרות שאני חושב שצריך להיות פתרון הוגן כלשהו לאלו שלא יכולים ו/או לא רוצים להתחתן כדת משה וישראל. הכוונה היא שהמלחמה הזאת היא קטנונית וטיפשה. גם הקמפיין "נובי גוד ישראלי" נראה לי אינפנטילי. כן, אני אוהב את חגיגות השנה האזרחית החדשה, וזה אכן זכרון ילדות מופלא, אבל אני מסרב להיעלב כאשר רפי שכל עם ידע כללי השואף לאפס מאשימים אותי שאני חוגג לכבוד סילבסטר האנטישמי. אני לא שם עליהם, והסילבסטר היחיד שאני מוקיר הוא סטאלון, שהוא, אגב, יהודי על-פי הלכה.
לו הייתה הגברת סבטלובה נלחמת במה שצריך ולא בטחנות רוח, כל החברה הישראלית, ולא רק העולים, היו יוצאים נשכרים. אם העולים יוכלו להיות מנהלים בחברות ממשלתיות ולקבל תפקידים בכירים בחברת חשמל,
רכבת ישראל, משרדי הממשלה, תהיה זו תעודת כבוד לחברה שלנו, כי אז נדע שמה שקובע אלו הם הכישורים, ולא הקשרים. כאשר נראה עולה מברה"מ בתפקיד בכיר בערוץ מוביל כלשהו, ולא כפרשן לעניין פוטין או כתב זוטר, אז נדע שלא חייבים אבא או אימא ששירתו לפני ארבעים שנה עם מישהו חשוב בגל"צ.
לצערי, איש לא נלחם את המלחמות החשובות. חברי הכנסת הפופוליסטים, יחד עם נציגי הקרן החדשה והארגונים הנתמכים על ידה, עושים הכל על-מנת להסיט את הדיון למחוזות שטוטיים. כל עוד מדובר בבכי ונהי מהזן המטופש והנחות ביותר והצגת בעיות זניחות ועלבונות כמשהו אקוטי - הרחוב הרוסי ידרוך במקום. עם זאת, הכתבות המפרגנות כמעט בכל כלי תקשורת מובטחות, אז הרציונל ברור. סיפור מרגש של זוגתו של כוכב-בידור על כך שהרבנים המרושעים בקורס הגיור שאלו אותה שאלות מכשילות בסגנון "כמה ימים חוגגים את ראש השנה" מתקבלים בפריים-טיים בכיף. זה הרבה יותר סקסי מאשר טיפול ברוסים קשישים ללא פרנסה, לא כן?
אז בפעם הבאה שתראו את הקמפיין התורן של עולים (ובעיקר עולות) חמודים וחמודות, המספרים לכם בעברית רהוטה וללא מבטא שמה שהכי מפריע להם בחיים אלו הן בעיות הגיור וההלכה, שממש חשוב לנו לציין את נובי גוד כהלכתו ולאכול בורשט עם כיסונים, תזכרו שאו שהם טיפשים, וזה באמת מה שחשוב להם, או שמא הם מנסים לעשות עליכם סיבוב.
