אנטי אירופה, אנטי איסלאם, אנטי קליטת פליטי חרב, אנטי ממסד באשר הוא ממסד, כל זה כמובן הצטרף לסיבה המרכזית להישגה המדהים של ה-AFD, מפלגת האלטרנטיבה לגרמניה.
אבל הסיבה בהא הידיעה רבתי, היא ההעזה לומר בריש גלי כי הגיע הזמן להתגעגע לקיסר, לחנך ליראת כבוד לחילות גרמניה במלחמות העולם הראשונה והשנייה שהגנו על המולדת בחירוף נפש.
אלכסנדר גאולנד הביא למפלגתו למעלה משלושה עשר אחוזים מכלל המצביעים, ומעניק להם 93 מושבים בבונדסטאג הנכנס. ביוצא היו לו אפס. אל יתפלא איש אם לעיתונות יתגנב לו תוארו, 'המנהיג', האיש שתבע 'גרמניה תחילה', אומנם לא במינוח של Deutschland Uber Alles אבל באותה מנגינה, באותו תוכן, באותה כמיהה-בלשונו - "להחזיר את גרמניה את גדולתה ולחיות בה על-פי מורשת אבות האומה".
האיסלמופוביה הגלויה, מאיימת לחבור לאנטישמיות גלויה. לא מיד. לא ברמיסת זהירויות פרועה. לא בלי בדיקה חוזרת ונשנית של הנכונות העממית לספוג את השטנה הנושנה הזאת בלי בושה. מי ששכח את וויימאר, קיבל הלילה מכת חשמל, המעלה מן הנבכים את הזיכרון שהוכחש.
הנה אמרתי מה שאין אורים אותו עדיין. מותר לי. לי אין אלטרנטיבה.