לרגל חג האהבה, מעניין לדעת איך פועלת האהבה בשיא הטבעיות בין בעלי-החיים בארץ. נתונים מעניינים שמפרסמת החברה להגנת הטבע, מגלים צורות שונות של חיזור וזוגיות בקרב בעלי החיים בישראל. כך למשל - האם ידעתם שאצל הדורבנים יש בעצם זיווג לכל החיים כולל נאמנות כמו בחתונה קתולית? וגם שאצלם עושים את זה גם בשביל הכיף ולא רק בשביל פרו ורבו (ככל הנראה בשביל חיזוק הקשר ביניהם). ועוד אנקדוטה מעניינת - לדורבן יש את הכי ארוך, יחסית לאורך הגוף של הזכר, מבין בע"ח בארץ. אצל הנמר יש חיזור והזדווגות במשך יומיים-שלושה ברציפות, במהלכם הוא והיא מזדווגים עשרות פעמים. אצל כל החתולים, גם חתולי חצר וגם נמר וקרקל וחתול ביצות, הזיווג כרוך בכאבים אצל הנקבה ומיד אחרי המעשה היא בדרך כלל מרביצה לזכר מכות כהוגן.

ומה לגבי הרומנטיקה?

מתברר שאצל הזוחלים והדו-חיים הרומנטיקה היא ממש לא הצד החזק. למשל, אצל קרפדות הזכר חובק את הנקבה בזמן שהיא מטילה את שרוכי הביצים וממש סוחט ממנה עוד ועוד ביצים, תוך שהוא מפריש את זרעו עליהן ובכך מפרה אותן (ההפריה אצלם חיצונית). הנחשים נאבקים זה בזה בנוכחות הנקבה במה שנראה כהורדת ידיים (רק בלי ידיים), עד שאחד דוחף את האחר ארצה והוא המנצח. בהזדווגות עצמה, שאצל נחשים ארסיים כגון צפע נמשכת לעתים שעות, הזכר והנקבה נכרכים זה על גבי זו אבל אינם מתרוממים אלא עושים זאת על הקרקע.

הצב חרמן תמידי ומחזר אלים במיוחד

צבי יבשה אינם מזדווגים לפי עונה מסודרת, הם אוהבים "לעשות את זה" בכל הזדמנות, אפילו באמצע החורף כשיש מזג אוויר נאה ורק הטלת הביצים מוגבלת לאביב, כשיש תנאים מתאימים להתפתחות הביצים. צבים נחשבים בשל כך לזוחלים חרמנים במיוחד, ויש להם מנהג חיזור רועש - הזכר מנגח את קדמת שריונו באחורי שריון הנקבה, היא בינתיים מנסה לברוח ממנו ומשחקת קשה להשגה עד שלבסוף ואחרי המון רעש של דפיקות, הנשמעות בשדה למרחקים של עד 2 ק"מ, היא נכנעת לרוב ואז הם מזדווגים באמת.

הזוחלים אוהבים סגנון של סאדו-מאזו

אצל מרבית מיני הלטאות הזכר נוהג לנשוך את הנקבה תוך כדי חיזור ואף בזמן ההזדווגות, בעורף או בחגורת האגן, תלוי באיזה שלב של האקשן. ניתן בעונת הרבייה לזהות נקבות שעברו חיזור ואולי הזדווגות לפי סימני הנגיסה בבטן, בעורף ובאגן, ממש סאדו-מאזו אצל הזוחלים וגם אצל חלק מן היונקים.