תוקף קדושת היום

זכה יום הכיפורים למעמד מיוחד מקרב כל חגי ישראל. זהו היחיד בחגי ישראל שכל הציבור רוחש לו כבוד. ללא שום כל כפיה. הכל מרצון. בישראל אי-אפשר לפספס את תוקף קדושת היום. זרים ששוהים בארץ, עומדים תוהים מול השבתון המוחלט: הם מקשיבים בהשתאות לשקט המוחלט, שכולל גם דממה תקשורתית ואלחוטית; הם מתבוננים בפליאה בכבישים הריקים, נפעמים מול שביתת כל ענפי המשק והחיים: התעשיה והמסחר, הבידור והבילוי. סקרים חוזרים ונשנים מעלים שוב, כי שני שלישים (67%) מיהודי הארץ, מבטאים באמצעות צום יום הכיפורים את זיקתם ליהדות וכך מזדהים עם מורשת אבות.

המלחמה הקשה

ב-45 השנים האחרונות, נקשר יום הכיפורים עם המלחמה הקשה שנפתחה בתשל"ג נגדנו ביום זה. מדינת ישראל הופתעה אז בידי צבאותיהם של מצרים וסוריה, הוכתה קשות בגין ההפתעה, אך סיימה בחסדי שמיים את המלחמה הכפויה בניצחון מוחץ. חייליה וטנקיה ניצבו לא הרחק משערי קהיר ודמשק. עשרות ספרי עיון, מחקר וספרות יפה, וגם ספרי ילדים וקבצי שירה, נכתבו מאז בנושא המלחמה ההיא. אך מכולם בולט בעוצמתו הלשונית הלירית ספרו הייחודי של הרב חיים סבתו 'תיאום כוונות'. המחבר השתתף בגופו, כהסדר'ניק במלחמה ושימש טנקיסט בקרבות רמת הגולן. ספר מופת זה זכה בפרס ספיר לספרות עברית ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית; תורגם לאנגלית, לצרפתית ולרוסית והוסרט לסרט עלילתי מלא. הסופר וחוקר הספרות אלי אשד אומר כי "מבין עשרות היצירות הספרותיות שנכתבו מאז, זוהי האהובה ביותר שנכתבה על מלחמת יום הכיפורים, המתוארת מנקודת מבטו של חייל מישיבות ההסדר, בן דמותו של המחבר". עכשיו, ערב יום הכיפורים תשע"ח הבעל"ט, אנו מבקשים להפנות את הזרקור ליצירה אחרת של סבתו, שגם היא מושפעת מהמלחמה ההיא: ספרו החמישי, 'בשפריר חביון', שמפגיש את הקורא עם גיבורי 'תיאום כוונות' ועם שנות נערותו של הסופר. אחד הפרקים קושר את זיכרונות הימים הנוראים בישיבת כפר הרא"ה, עם זיכרונות המלחמה. כך הוא זוכר את ליל כל נדרי: "כחצי שעה קודם התפילה, כבר היה האולם הגדול מלא מתפללים. האוויר היה מלא הוד [...] הקהל כולו לוחש כל אחד לעצמו תפילה זכה, ובה דברי וידוי ותחנונים, ופניהם מוסתרות בטליתות, ודמעות מנצנצות בעיניהם. מפינות בית המדרש נשמעות אנחות כבושות. ואז, בבת אחת, נעמדים כולם מול ארון הקודש הפתוח, ושליח הציבור קורא בקול אדיר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. מאות נערים ענו אחריו בשאגה: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק"...

מעשה עולם

תיאור מרטיט אחר מוקדש לתפילת ראש השנה בישיבה, בניצוחו של מייסדה וראשה הרב מ"צ נריה: "בראש השנה, בתפילת מוסף, עמד הרב נריה במקומו לפני התיבה, עטוף כולו בטלית וראשו מכוסה בה, פניו להבים, והוא מנעים את התפילה ואת הפיוטים בקולו הערב, ומתחנן בנעימות מסורתיות, מהן שעברו מדור לדור בקהילות ישראל ומהן ששמע משליח הציבור של ישיבת מיר"... "וכשהגיע הרב נריה לתפילת זיכרונות, והחל לומר: אַתָּה זוכֵר מַעֲשֵׂה עולָם. וּפוקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם, פתאום שמעתי שהוא פוסק, שותק רגע, מחליף את המנגינה המקובלת מדורות. קולו נעשה חנוק ורוטט מדמעות, והבחנתי שהנעימה שהוא מנעים בה היא בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל. [...] כולנו ידענו את השיר ואת מה שמאחוריו. הרב בכה בדמעות, ואנו אחריו בכינו איתו... עד שנדמה היה לי, כאילו מסדרי התפילה כתבו את מילותיה במיוחד למשורר הפלמ"ח, המבכה את איש המגן שנפל. לשנה אחרת שמעתי אותו מנעים בפיוט וכל מאמינים, את נעימת הפיזמון אָנוּ אָנוּ הַפַּלְמָ"ח. באותה שעה בכפר הרא"ה התערבבו בראשי פיוטי היום הקדוש עם נעימות ארץ ישראל וחלוציה, ואהבת ישראל עם יראת ה', והיו בעיני לאחד"... בהמשך מקשר הרב סבתו את זכרונות הישיבה לאימת יומה הראשון של המלחמה: "ובמוצאי יום הכיפורים, כשהטנק שלנו עבר את גשר בנות יעקב ואנו עולים לגולן למלחמה הנוראה, והשמועות הקשות החלו להגיע אלינו, עמדו מול עיני פיוטים וסליחות שאמרנו באותו היום בתפילת המוסף עם מנגינת אִישׁ מָגֵן נָפַל. [...]. וקולו של הרב נריה בוכה ומתחנן באזנַי: בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל, וּנְתַנֶהּ תּוֹקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נּוֹרָא וְאָיוֹם. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר. מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּחֶרֶב וּמִי בַּחַיָּה, מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ. "במשקפת אני רואה אש ועשן מטנקים בוערים כלפידים, וברוחי אני רואה את הרב נריה דורש על איילת השחר שבקע אורה, ואני מבקש לראות ניצוץ אחד קטן מאותו האור". שתהא תשע"ח שנת עשיה חיובית; גמר חתימה טובה.