בשנת 1963 סיימתי את שנת שירותי לקיבוץ צעיר בנגב וחברי חזרו לעמק חפר. אני הייתי מוקסם מהנגב ומאוירת הפשטות במקום והחלטתי לשהות בו עוד שנה במיוחד שעוד מישהי הייתה מעורבת בהכרעה זו. הוצבתי בתפקיד חשוב בענף המטע ויצא לי לפגוש כמה פעמים עם מולה אגין משובל גם במטע (הוא היה הרכז) וגם בערבים פה ושם "בחוג פוליטי" בו נפגשו צעירי האזור ושמעו את "הילד" הזה משובל נשרף בלהט אמונתו עבור תורות מהפכניות שלא דיברו אלינו.
עיניו הבהירות הפנטו אותנו וכשהוא חייך וקבע את עמדתו הקשה, הנוגדת לשלך, את אמירתו החדה - לא היה שום כוח בעולם שיכול היה להתנגד לו. סיפור חייו המוזר - בן דגניה ב' העוזב בית ותנועה והורים ומצטרף לקשים שביריביה - קסם לנו ונותר "אניגמה" עד עתה. גם אנחנו יצאנו לבקר את שבטי הבדואים באזור בהנחיית דודיק שושני אך לא ראינו בזה מאבק להבנה יהודית-ערבית או מניעת ניצול אלא יחסי שכנים שחייבים לטפח.
בבחירות של שנת 1965 שימשתי "כחצי פעיל" ולא פעם קיבלתי תדרוכים ממולה אך הוא היה "גנרל גדול" ולא הסתייע לנו לדבר באופן אישי. מכל מקום צירוף המילים "מולה אמר" עזר לי בכל פניותיי באשר לקלפיות ולרכבים הנדרשים. ששבנו הביתה ממלחמת ששת הימים (יצא לי ללחום בשתי החזיתות) לא שקענו בניתוחים פסיכולוגיים על מהות המלחמה ועל בן הקיבוץ בתוכה כפי שעשו במרכז ובצפון טובי הבנים ופרסמו זאת בספר "שיח לוחמים". רוחו של מולה בוודאי רחפה מעל קובץ זה, כך או אחרת.
מרבית הכתבה הפעם נסמכה על ספר לזכרו שערכה המשוררת יהודית כפרי ופורסם בשנת 1969, בכריכה אדומה (צבע אהוב על המהפכן אגין) כשהיא ראיינה עשרות רבות של חברים, שיבצה שירים, חילקה למדורים וערכה את הקובץ עד לפרסומו. הקורא בקובץ חש את הערכתה-הערצתה של כפרי לדמות ואת מאמציה להציגה בתחנות שונות בחייו כמשפיע, מוביל, מדריך, מנהיג ולוקח אחריות וזאת ללא שום אינטרס אישי. הכל מאהבת אדם,
הארץ, הקיבוץ והאמונה התמימה כי האידאולוגיה השמאלית תשים קץ למלחמות המיותרות בעתיד.