כבר ב-24 לאוגוסט 2017, כמעט לפני כחודשים, פרסמתי במאמרי "דמוקרטיה חזירית", כיוון מחשבה שהיו"ר החדש של
מפלגת העבודה,
אבי גבאי, איננו אלא ליכודניק צרוף שנתניהו ו/או כחלון דאגו לשלחו בשקט מופתי כדי להשתלט על מפלגת העבודה ולסיים בה את פרק האלטרנטיבה שמשמאל. זה היה הרבה לפני הראיונות שלו בתקשורת השבוע, וב"שבת תרבות" של העיר באר שבע. כל ההבדל בינו לבין 12 אלף ה"ליכודניקים החדשים", הוא בכך שה"אנטריזם" שלו היה מחושב ומינורי עם הרבה חשאיות ואילו של ה"ליכודניקים החדשים" ומפעיליהם היה נאיבי, בומבסטי וקולני. אבי גבאי לא הפתיע אותי השבוע ואני צופה שעם הזמן הוא רק יקצין ימינה.
החשדות שלי החלו כבר ביום שהלה פרש מתפקיד השר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו, מטעם סיעת "כולנו". אבי גבאי היה סה"כ מנכ"ל טכני של "בזק". ייתכן שהיה אדם מקצועי ומשכיל אבל בפוליטיקה זה בהחלט לא מספיק. הוא אפילו לא נבחר על-ידי כחלון להיות מועמד ריאלי לח"כ. ואז הוא קפץ פתאום לתפקיד השר להגנת הסביבה. עבורו זה היה צריך להיות יותר מכרטיס זכייה בהגרלת "מפעל הפיס". הוא טיפס לפתע ממערכות הטלפון האפורות לישיבות הממשלה, לצד רה"מ נתניהו, וזה היה צריך להיות עבורו כהצלחה מטאורית. אבל לאחר תקופה לא ארוכה הוא לפתע פרש מהממשלה וללא הישגים מיותרים, עזב את "כולנו" ואת כחלון לאנחות ויצא למדבר בלתי מוכר עבורו - למפלגת העבודה, כדי להתמודד על ראשותה. במבט ראשון זה נראה כמו קוריוז ותו לא. האיש האפור הזה רוצה להצליח ולנצח את קרב יו"ר העבודה ואח"כ להביס את נתניהו, במקום שלא הצליחו
עמיר פרץ, שלי יחמובי'ץ ו
יצחק הרצוג. באותם רגעי מחשבה עלה בראשי כי בעצם מדובר כאן ב"איש קש" שנשלח מימין לשמאל כדי לחסל את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז-שמאל ולחדש את תסמונת קדימה.
תסמונת קדימה
מיום הקמת קדימה על-ידי
אריאל שרון, ועד היעלמותה לפני בחירות 2013 נעלם גם המרכז-שמאל הישראלי. מפלגת העבודה הצטמקה ומר"צ ירדה עד לשלושה מנדטים. בציבור חשבו שהשמאל נעלם אבל לא כך היו פני הדברים. אנשי מרכז, ואף אנשי שמאל לא מעטים, הצביעו עבור קדימה, לא מעט משום "פוזת השלום" של
ציפי לבני והפינויים של שרון. אבל בפרלמנט עצמו היו רוב אנשי קדימה אנשי ימין לכל דבר. בחירות 2013, לאחר פרוק קדימה, החזירו את מפלגות המרכז-שמאל למפה הפוליטית. מפלגת העבודה גדלה והרבה אנשי מרכז מתון ושמאל הצביעו ל"יש עתיד" ול"התנועה" וגם מר"צ הכפילה את כוחה, וכך חזרו חברי המרכז והשמאל המתון לפרלמנט הישראלי. לאחר בחירות 2015 התחזקה מפלגת העבודה באופן מסיבי. יותר ויותר אנשי שמאל נכנסו לשורותיה בפרלמנט הישראלי. מול הסתבכותו של נתניהו, ולצד החשש כי שלושים מנדטים לא יחזרו שנית לליכוד, ועם צפי של הקטנה עתידית של המפלגה העדתית "ישראל בתינו", הרי שבהחלט היה לליכוד ממה לחשוש. ואז מישהו חכם שם חשב להחזיר את תסמונת קדימה בעצם השתלטות איש ימין על מפלגת העבודה, שיהפוך אותה לימנית. ואז או שהמפלגה הזו תימחק מול הליכוד או שקולות אנשי מרכז ושמאל יתנקזו למפלגה שתהפוך לימנית, כמו קדימה המנוחה.
את ההשתלטות על מפלגת העבודה ואת המתפקדים החדשים שלו לא הביא גבאי לבד. הם ברובם לא באו ממפלגת העבודה אלא מחוצה לה. ניסיונו הפוליטי הרדוד, והכרתו את המפלגה החדשה, שאליה נחת, לא היו מספיקים לגבאי להשתלט עליה. בשקט מופתי וממש בגניבת דעת חרישית נעזר האיש האפור הזה בכוחות ימין שקטים כדי להשתלט על מפלגת העבודה. הוא לא התנהג כ"פיל בחנות חרסינה", בדומה ל
משה פייגלין בליכוד או ל"ליכודניקים החדשים", שהוקאו לפני שהתפקדו. מאחוריו עמד מנגנון שקט ומתוחכם ולא חבורת "דון קישוטים" שעושה רוח בלי להוריד גשם.
היום לוקחים כל הפרשנים ומשווים את מה שאמר ערב היבחרותו ליו"ר העבודה למה שהוא אמר השבוע, במסגרת פנייתו החדה ימינה. בתעמולת הבחירות שלו, כדי לכבוש את מפלגת העבודה, הוא דיבר על הורדת התנחלויות ועל שיחות ישירות עם אבו מאזן. אז הוא קרא להדחת נתניהו ולהקמת ממשלת מרכז-שמאל עם "גוש חוסם" של ה"רשימה הערבית המשותפת". בשבוע האחרון הוא דיבר בברוטאליות נגד כל חבירה ל"רשימה הערבית המשותפת" ולא פסל קואליציה עם נתניהו בכל כיוון אפשרי (כרה"מ או כשותף בכיר). מעבר לכך הוא גם דיבר על "שלום" ללא פינוי ישובים, אפילו ישובים כאלה שנמצאים בעומק הישוב הערבי ביו"ש. דעה שכזו איננה רק "תואם - נתניהו" אלא שהיא אפילו "תואם
נפתלי בנט". גבאי בכלל הטיל ספק אם יש פרטנר לשלום בצד השני, קרי, אבו מאזן והפלשתינים. יהיו שיטענו כי זו בסה"כ "פזילה ימינה", ועוד על-רקע הפיוס בין החמס לאש"ף אבל לדעתי אלה היו תמיד דעותיו האמיתיות ורק כדי להיבחר לראש מפלגת העבודה הוא התחפש לאיש מרכז-שמאל ותו לא. גם אם החמאס לא היה מתפייס עם אש"ף הוא היה טוען שספק אם יש בצד הפלשתיני פרטנר לשלום, כי אלה הן באמת דעותיו האמיתיות.
השקרים והתוצאות
אדם המשקר בבחירתו ומסתיר את דעותיו חשוד שבעצם כל תנועתו הפוליטית החדשה איננה רעיונית ואמיתית. לא לחינם, מיד לאחר היבחרו, הוא ביקש שריונים נוספים ברשימת העבודה והחלשת מזכ"ל העבודה. הוא פשוט רוצה להגיע לקדנציה הבאה עם מקסימום אנשי ימין שיהיו ח"כי העבודה החדשים ושלא יפריעו לו לחבור לימין, ומנגד להותיר את מר"צ באופוזיציה. משרות כמו מזכ"ל העבודה עלולות לעצור את שעיטתו, כשבמפלגת העבודה יגלו את מזימותיו האמיתיות. האיש הוא איש ימין קיצוני שמשרת את מפלגות הימין במודע ובתיאום עימן.
נעלם פוליטי ושמו יחימובי'ץ
אין גם להתפלא על תמיכתה של ח"כ שלי יחימובי'ץ באיש הזה ובאי פרוק ההתנחלויות. יחימובי'ץ מגנה על גבאי, כביכול, כ"חברה וותיקה" במפלגה זו אבל מאז היבחרותה לפרלמנט הישראלי - בשנת 2006, ועד היום, היא התבלטה בעיקר בהשקפות הרדיקליות של בתחום הסוציאליזם. גם הרינונים שהצביעה בעבר שלה ל
חד"ש אומרים כי עשתה זאת בגלל אישיותה של ח"כ
תמר גוז'נסקי מחד"ש, ובעיקר בגלל עמדותיה המעמדיות של גוז'נסקי. גם כשיחימובי'ץ נבחרה ליו"ר העבודה היא סירבה לשבת בממשלת נתניהו לא משום עמדותיו הניציות אלא משום עמדותיו הכלכליות. מאז נבחרה לעמוד בראש מפלגת העבודה ועד היום היא קורצת פוליטית ל
מתנחלים ומגנה עליהם ולכן לא פלא שהיא מתנגדת לפינויים. בבחירות לנשיאות היא תמכה במועמד הליכוד, הנשיא הנוכחי, ראובן ריבלין. יחימובי'ץ מעולם לא הייתה חלק ממנגנון העבודה ונכנסה כטרמפיסטית לשם במסע "רכישת הכוכבים" הכושלת של עמיר פרץ בשנת 2006. מסתבר כי גב' יחימובי'ץ הייתה תמיד סוציאליסטית לאומנית שהסתירה את דעותיה המדינית, וכשהיום גבאי בוקע מביצת הימין היא ניצבת לצידו.
כדאי להם - לחברי מפלגת העבודה, לראות את הנולד, והרי עד בחירות 2019 יש כמעט כשנתיים. גבאי איננו מציאה פוליטית גדולה ותגובותיו בעימות עם מרגלית, ובמיוחד דברי
הבלע שלו (ללא שום סיבה הגיונית...) נגד
דוד לוי, מעידים כי מדובר בגמד פוליטי. אם יודח איש הימין הזה - אבי גבאי, הרי שזה לא דבר חדש במפלגת העבודה, שמדיחים שם יו"ר מכהן עוד לפני שהתמודד בבחירות הפרלמנטאריות בראש המפלגה, אבל לשם שינוי הפעם תהיה לכך הצדקה רעיונית.
