לרוב הערים הגדולות בעולם יש צ'יינה-טאון. סביר להניח שתמצאו ברובן רחוב מקושט בפנסים סיניים, עם שווקים, מכולות והיצע מכובד של מסעדות שמסתתרות בסמטאות קטנות ומגישות עוף בלימון ומרק וון טון. למרות שישראל מקפידה להתאים את עצמה להתפתחויות והטרנדים הקולינריים ששולטים בעולם - מעולם לא הוקם כאן צ'יינה-טאון. אולי זה בגלל שהסינים בישראל כל כך עסוקים בעבודות אחרות עד שאין להם זמן לבשל, ואולי זה בגלל שלנו יש את ישראל אהרוני.
אהרוני, מחלוצי המטבח הסיני בישראל, הפך כבר לפני 25 שנה לשם נרדף לאגרול. מאז, חמוש בצמה סינית, זקן סיני וחוכמת חיים סינית, הספיק לפתוח שורה ארוכה של מסעדות שמתמחות בתחום. כמחווה לשנות ה-80 העליזות החלטנו לקפוץ ל
פת קואה שלו בהרצליה - ולו רק בשביל לראות אם אהרוני מצליח להצדיק את שמו הטוב.
מבחינת העיצוב והאווירה, פת קואה בהחלט מצליחה לספק את חווית צ'יינה-טאון. הריהוט פשוט יחסית: שולחנות עץ עם מפות לבנות, בקבוק יין קטן וכתובות סיניות שונות על הקירות. בטרם הספקנו להניח את ישבננו על הכיסא כבר הוגש לנו תה ירוק על-ידי סינית חביבה, וכדי להיכנס לאווירה עד הסוף החלטנו להזמין גם בקבוק סאקה קטן (39 שקל). מה אני אגיד לכם, היה נדמה שהולך להיות נחמד.
האווירה קצת נהרסה לנו כשהושיבו אותנו צמוד מדי לשולחן של זוג אחר שניהל שיחה ערה. הגבר לא סתם את הפה במשך רוב הערב ודיבר בקולי קולות. אנחנו שתקנו רוב הזמן. בהתחלה לא רצינו להפריע לו, וחוץ מזה הוא דיבר על נושאים פיקנטיים מיוחד (אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת). כשהתחלנו לעלעל בתפריט חשכו עינינו והתכווצו ארנקנו. בהתחלה חשבנו שזו טעות. לא. זה לא יכול להיות. הייתכן ששרימפס מטוגן בשומשום עולה 95 שקל? שכמה חתיכות ברוקולי עם שום ובצל עולות 60 שקל? שעוף עם קצת רוטב לימון יעלה 72 שקל? לא יודעת מה איתכם, אבל בתור זוג שאכל לפני שלושה חודשים בצ'יינה-טאון בניו-יורק את אותם מאכלים בשליש מחיר - לנו זה נראה קצת מוגזם. אחרי הזעזוע העמוק, החלטנו לשכוח מהמחירים ופשוט להזמין, כי במחשבה שניה הבנו שאין מה לעשות, אהרוני זה אהרוני, האוכל יהיה שווה את זה.
למנות ראשונות הזמנו, איך לא, מרק וון טון (22 שקל) ואגרול אצות ים עטוף בפורק וירקות (29 שקל). המרק לא היה מדהים אבל גם לא היה רע, בכל זאת מדובר במרק צח עם קצת ירקות וכופתאה קטנה, אי אפשר לחולל פה ניסים. לעומת זאת, ממנת האגרול ציפינו ליותר - אך המנה הייתה רחוקה מלהיות טעימה. למען האמת, היא היתה אפילו קצת דוחה. הפורק היה דחוס בתוך האצות כמו נקניקיה זולה, הרוטב היה סתמי והרול עצמו היה שמנוני.
למנה עיקרית הזמנו ספריבס ברוטב שום ודבש (89 שקל), מנה שנחשבת למנת הדגל של המסעדה, ובקר ברוטב צדפות (74 שקל). הספריבס היה טעים, אבל אם תקנו ספריבס ובקבוק רוטב חמוץ מתוק במכולת הסינית הקרובה לביתכם - תקבלו מנה טעימה לא פחות וללא ספק הרבה יותר זולה. מעבר לרוטב הסתמי המנה עצמה קטנה במיוחד - שש חתיכות קטנות ודלות בבשר. זה קצת מקומם כשאתה יודע, לדוגמה, שבמסעדת "
דיטה" תוכל להזמין קילו ספריבס, לא פחות טעים, במחיר זהה. הבקר היה חביב, אבל שוב, אם זה לא היה אהרוני, לא הייתי משלמת 74 שקלים על כמה חתיכות בקר ופטריות.
לקינוח הזמנו רול בננות ברוטב שוקולד (29 שקל). המנה הייתה טעימה מאוד ומאתגרת. למה מאתגרת? בגלל שהבצק שעטף את הבננה היה פריך וקשה ומכיוון שבמקום סכין ומזלג היא הוגשה לנו עם כפית, מצאנו את עצמנו נאבקים ברול במשך רבע שעה.
לא ברור מה הקשר בין מסעדת פת קואה לישראל אהרוני. לי באופן אישי נדמה, שרגלו של השף המזמר, שעסוק בלהתרוצץ בתוכניות טלוויזיה, לתקלט במסיבות ולספור קלוריות, לא דרכה במקום כבר תקופה ארוכה. קשה לי האמין שהשף דל השומן, היה ממשיך להדר את שלט הכניסה למקום בשמו, אם היה יוצא לו לאכול שם לאחרונה. אם בא לכם לנשנש קצת אוכל סיני בינוני באווירה נעימה, תעשו את מה שאני אעשה בפעם הבאה - תזמינו
למון גראס הביתה.
