זה קרה השבוע בבית קפה בתל אביב, איש נמוך קומה כבן שבעים, התקרב אל השולחן שבו ישבתי ולחש על אוזני שתי מילים: "אני רעב", הוא עשה את זה בלחש ואני קפאתי על מקומי. האיש שבפיו הייתה רק שן אחת שנחשפה בעת שחייך, אמר בפשטות אני רעב, ואני נתתי לו מבלי להסס מאה שקלים לארוחת צהריים.
הסתכלתי על האיש שעזב את המקום במהירות. נראה היה שהפכתי אותו למאושר. מי אני שאשפוט אם מדובר באדם רעב או במתחזה, נזכרתי במה שאמר לי שאבי ז"ל, שמי שאינו מתבייש לבקש נדבה צריך למלא את מבוקשו.
בשנת 1966 התחיל
קול ישראל, בשידור של סידרת תוכניות שנקראה "יום בישוב". צוות התוכנית כלל את שדרי הרדיו של אז יעקב בן הרצל, אלימלך רם,
חיים יבין ודן רביב, שהתארחו ליום שידורים אחד בכל פעם בישוב אחר של הפריפריה. הם הביאו בשידור חיי את ההווי המיוחד של הישוב, ואת סיפור חייהם של הישובים המרוחקים.
בחורף 1966 נחקק בזיכרון הקולקטיבי של ישראל משפט של ילדה בת שתים עשרה, יפה כהן מבית שאן, שאמרה למיקרופון של חיים יבין "אני רעבה". זה היה משפט שטלטל את המדינה בשיא המיתון שהיה אז בארץ, ויפה כהן, כמו ילדים אחרים שרעבו ללחם סיפרה לשדרי "קול ישראל", שאביה "עובד בטוריה ואין לו איך ובמה לשלם" כדי שתוכל לקנות אוכל.
שנים רבות אחר כך הצליחו כתבי השבועון "במחנה", לאתר את יפה כהן, ובראיון ל"במחנה" היא הכחישה את הדברים שאמרה לרדיו כשהייתה ילדה וטענה: "לא הייתי רעבה, אמרו לי לומר את זה במיקרופון של "קול ישראל", לא רבים מודים בכך שהם רעבים, הרוב מתביישים. מקבצי נדבות או קבצנים שמנצלים את האור האדום ברמזור כדי לזכות בנדבה לא עושים זאת רק משום שהם רעבים, או משום שאין להם ממה להתקיים. בין אלה שמבקשים רחמים נמצאים נרקומנים ו"קבצנים מקצועיים", שנאלצים להעביר את מרבית הנדבות שאספו לקבלנים שמפעילים אותם והם זוכים רק לחלק קטן מהנדבות שהצליחו לאסוף.
איש אינו יודע מה כמה אנשים רעבים יש בישראל. אבל מהדוח הסטטיסטי "ילדים בישראל 2016" של המועצה לשלום הילד, עולה כי מספרם של הילדים שחיו בעוני בשנת 2015, כולל ילדים תושבי מזרח ירושלים הסתכם ב-839.377 ילדים, במרוצת העשור שחלף הגיע שיעור הילדים העניים לשלושים וארבעה אחוזים. אבל הנתון המפתיע הוא שבעוד שבישראל שלושים וארבעה אחוזים מהילדים מוגדרים עניים, אבל לשמונים ושלושה אחוזים מהם יש טלפון חכם.
דוח העוני האלטרנטיבי לשנת 2014 של אגודת "לתת", קובע כי 2.4 מיליון מאזרחי ישראל שהם עשרים ותשעה אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה חיים בעוני. שישים ושמונה אחוזים הם ילדים שהעידו כי המרכיב העיקרי בתזונתם הוא פרוסת לחם וממרח. כמעט שלושים וחמישה אחוזים מהילדים אמרו כי דילגו על ארוחות או צמצמו את גודל הארוחות בשל מצוקה כלכלית.
לא ברור האם הנתונים האלה מרגשים את ראשי משרד האוצר. כלכלני האוצר מעריכים כי שנת 2017 תסתיים עם עודפי גבית מיסים של 20 מיליארד שקלים, סכום שהוא גבוה בשניים עד שלושה מיליארד שקלים מההערכות האופטימיות האחרונות של האוצר. לא ברור למה משרד האוצר אינו מזדרז להכריז שהכסף הזה יופנה כדי לפתור את מצוקתם של הילדים הרעבים.
שר האוצר
משה כחלון, מציג עצמו כמי ששואף להגיע לשוויון בין קבוצות האוכלוסייה השונות, הוא חוזר ומצהיר שבכוונתו לסייע בנטל לקבוצות החלשות. מי שמתכוון לעשות זאת ולא להסתפק רק בדיבורים חייב להזדרז ולצבוע את הכסף לטובת ילדים שאינם יכולים להרשות לעצמם לאכול שלוש ארוחות ביום, כחלון צריך לעשות את זה לפני שמפלגות הקואליציה והמפלגות הדתיות יניחו את ידם על הכסף.
לפני שנים לא רבות, היה בדסק הכלכלי של הטלוויזיה, מונח שהשתרש עם השנים וזכה לכינוי "גברת עם סלים", המונח התבסס על שיר שחיברה חיה שנהב והלחין
יוני רכטר:
לאוטובוס נכנסת
גברת עם סלים
תראו איך היא תופסת
את כל הספסלים:
על ספסל אחד-
סל עם
לחמניות,
על ספסל אחר-
סל עם עגבניות,
על ספסל אחד-
סל עם גרעינים,
על ספסל אחר-
סל עם מלפפונים,
על ספסל אחד-
סל עם
מרגרינה,
על ספסל אחר-
סל עם
חומוס טחינה,
על ספסל אחד-
סל עם
כל מיני,
על ספסל אחר-
סל עם
עיתוני.
ילד-
מה פתאום אתה יושב-
בבקשה תקום מיד!
הלא גם הגברת
צריכה ספסל אחד!
הכתבה על "גברת עם סלים", הייתה כתבה שהיינו מצלמים בקביעות בכל פעם שהיה מתפרסם מדד המחירים לצרכן, או בכל פעם ששר האוצר היה מודיע על התייקרויות במשק. היינו יוצאים עם צוות צילום לשוק הכרמל, ממתינים ליד מסוף האוטובוסים של חברת "דן", שנמצא בחניון שסמוך לשוק, לשם הגיעו עשרות גברות עם סלים, מרביתן קשישות שהתקשו לשאת את סלי הקניות.
היינו מכוונים אליהן את המצלמה והמיקרופון, שואלים תמיד את אותן השאלות, ומקבלים תמיד את אותן התשובות. הנשים הקשישות מבת-ים, חולון ודרום תל אביב, שנשאו את הסלים הכבדים התלוננו על עליות המחירים שצימצמה את גודל הסל, הן כרעו לא רק תחת עומס הסלים, אלא גם תחת נטל הקיום כשמוצרים בסיסים התייקרו בכל חודש.
זוכרים את המספר 839.377? זה המספר הילדים שחיים בעוני בישראל ע"פ דוח "המועצה לשלום הילד". אין ספק שהם גם הילדים הרעבים שחיים בישראל. אם שר האוצר משה כחלון, יחליט להשתמש רק במעט מעשרים מיליארד השקלים, שהם עודפי המיסים שנגבו בשנה האחרונה, כדי לפתור את מצוקת העוני, יש סיכוי שהילדים הנזקקים יאכלו יותר מארוחה ביום.
