היום, ל' בנובמבר, יצוין באירוע ממלכתי בירושלים, זו השנה הרביעית, יום היציאה והגירוש של יהודי ערב ואירן. כל זאת בהתאם לחוק שנחקק בכנסת ב-2014. באירוע תצוין המורשת של מיליון היהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שרובם הגיעו לישראל כפליטים, וכיום הם וצאצאיהם מהווים כמחצית אוכלוסייתה. אירועים דומים יערכו בקרב הקהילות היהודיות ברחבי העולם.
התאריך ל' בנובמבר נקבע לציון היציאה והגירוש בשל סמיכותו לכ"ט בנובמבר, יום ההחלטה על "חלוקת פלשתין" בעצרת האו"ם. אז החלו הפגיעות ביהודים שחיו במדינות ערב. היהודים שחששו לחייהם בעקבות ההתנכלויות של הממשלות הערביות נאלצו לעזוב את מדינותיהם, ולהותיר מאחוריהם את רכושם הפרטי והקהילתי, והוא הוחרם.
אין ספק שבקיום האירוע הממלכתי ובהעלאת הנושא בבתי ספר וברחבי העולם ישראל נוקטת צעד חשוב לציון הטרגדיות של הקהילות היהודיות שחיו במזרח התיכון וצפון אפריקה, שסיפורן הוזנח. לצערנו הרב, מעטים נותרו המכירים את ההיסטוריה של הקהילות היהודיות שחיו באזור, את הסבל שסבלו בגלל יהדותן ואת סיפור הקורבנות שהקריבו כדי להציל את עצמם ולהגיע למדינה היחידה שקבלה אותם - ישראל.
מאז עלה נושא יהודי ערב לדיון ציבורי, כולל באו"ם, פרצו חילוקי דעות עזים בין פרשנים וכותבים ישראלים וערבים ביחס לצדקת המינוח "הנכבה היהודית". מרבית המתייחסים מתעלמים מהצורך לעשיית צדק עם שתי אוכלוסיות הפליטים, הפלשתינית והיהודית.
פרשנים ערביים גם טענו שהמונח "נכבה" יכול להתייחס רק לאסונם של הפליטים הפלשתינים. לדידם, רק הם סבלו כתוצאה מהמלחמה שהכנופיות הפלשתיניות וצבאות ערב ניהלו נגד ישראל ב-1948.
אולם הבדלי מינוח לא יישנו את העובדות שמצבם של כמיליון יהודי ערב היה עגום. הם נאלצו לצאת בחוסר כל מהמדינות שבהן חיו אלפי שנים, ורובם הגיעו לישראל כפליטים. כיום בכל המרחב הערבי נותרו רק מאות ספורות של יהודים. זהו לכל הדעות "טיהור אתני" של היהודים במדינות ערב. אפילו בכיר אש"פ, סברי ג'רייס מתח בזמנו ביקורת על ממשלות ערב על גירוש והחרמת רכושם של היהודים במדינותיהם (אל נהאר, ביירות, 15 במאי 1975). עיתוני התקופה מעידים כאלף עדים על היקף השטנה שהושמעה נגד היהודים. לכן הטענה שמועלת כי היהודים חיו בשלווה במדינות ערב היא מגוחכת.
מניע ציוני
אמנם בשנים האחרונות מספר אינטלקטואלים ערביים אמיצים מביעים חרטה על גירוש היהודים והחרמת רכושם, פעולות שפגעו, לדעתם, כלכלית וחברתית במדינותיהם. אך לנוכח התוהו ובוהו השורר במרבית מדינות ערב, סיכויי דעות אלה להתקבל בציבור הם קלושים.
מכל מקום, המניע הציוני של יהודי ערב, שאליו התייחסו חלק מהפרשנים, אינו אמור לגרוע ממעמדם. ייתכן שהסיבה לאי הצגת יהודי ערב כפליטים, נעוצה גם בעובדה שהם שיקמו את עצמם בישראל, ותנאי חייהם הקשים במעברות נעלמו מן העין. זאת לעומת שימור אומללותם של הפליטים הפלשתינים על-ידי ממשלות ערב, בסיוע סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם - אונרא. ממשלות ערב האחראיות לאסונם אינן מאפשרות להם להשתקם כי הן סבורות ששיקומם יועיל לישראל.
ישראל שגתה בכך שלא העלתה לפני 70 שנים את סוגיית סבלם ומצוקתם של יהודי ערב על סדר יומה המדיני וההסברתי. שגיאה שבין יתר תוצאותיה: יותר מ-160 החלטות והצהרות בינלאומיות התומכות בפליטים הפלשתינים ושום התייחסות ליהודים יוצאי מדינות ערב. מכל מקום, העיכוב איננו סיבה לביטול תביעותיהם של יהודי ערב על הרכוש שהשאירו במדינות ערב ועל הסבל שסבלו.
יהודי ערב מאושרים שהם מציינים את יום היציאה והגירוש במדינת ישראל - מולדתם ההיסטורית שקלטה אותם בתוכה והפכו בה לאזרחים שווי זכויות. אך אסור לשכוח את נטישת בתיהם, שבהם חיו דורות רבים, ולא את הגעתם ארצה בחוסר כל ואת שיכונם כפליטים במעברות. לכן צריך להציג את הפליט היהודי, במסגרת הצגת הפליטות וחילופי האוכלוסין שהתרחשו במזרח התיכון כתוצאה מהסכסוך הערבי-ישראלי.
ההיסטוריה המזרח תיכונית איננה תחרות של טרגדיות. עם זאת, אין זה מוצדק לדבר רק על סבלו של צד אחד - הפליטים הפלשתינים. פתרון לבעייתם האקוטית צריך להימצא במדינות מושבם. צריך לזכור ולהזכיר כי הערבים הפלשתינים ומדינות ערב הם שיזמו את המלחמה בישראל ויצרו את בעיית הפליטים. במקביל צריך לעשות צדק עם היהודים יוצאי מדינות ערב.
