היום, קוראי היקרים, אני מתכוון לספר לכם סיפור מהחיים על אלה, אשר בשמו של אלוהים מרשים לעצמם לשדוד את משפחות המתים. וזה סיפור המעשה: לפני כעשרים וחמש שנה, בהיותי במשימת איסוף מידע באירופה, מנותק מכתובת קבועה, כיוון שחובתי הייתה לדלג בין מספר מדינות במעקב אחר אחדים מאויבי ישראל, הלכה לעולמה אמי המנוחה. אחי שלא ידע היכן לאתר אותי נטל על עצמו את כל סידורי הלוויה. על-פי חוק הביטוח הלאומי זכאי כל אדם לקבל ללא תמורה חלקת קבר בבית עלמין של עיר מגוריו ואם זה הוכרז כ"סגור" מוקצה מקום לנפטר בבית עלמין חדש.
בתקופה ההיא התגוררה אמי בנתניה, לא הרחק מבית העלמין הישן של העיר בשכונת בן-ציון, שבו היה קבור אבי המנוח שהלך לעולמות שנים רבות לפניה. עוד בחייה ביקשה אמי להיקבר, כשיבוא יומה, בסמוך לקברו של אבינו. כאשר הלכה אמנו בדרך כל בשר פנה אחי למשרדי החברה קדישא בעיר כדי "להסדיר את העניינים" הוסבר לו, בנימוס רב, כי כיוון שבית העלמין הישן "סגור", כדי למלא את בקשתו יהיה עליהם לחפש מקום פנוי. הם ביררו ומצאו ואז הודיעו לאחי כי יהיה עליו לשלם סך של 30 אלף ש"ח שנחשבו אז סכום עתק. כיוון שבידי אחי לא היה מצוי סכום כזה הוא החליט להמתין עד שובי ולחשוב יחד איך "לארגן" את הכסף.
בינתיים נקברה אמנו ואף הוצבה מצבה על תלולית העפר שכיסתה את הקבר.
כאשר שבתי מאירופה סיפר לי אחי את סיפור המעשה. לאחר שביקרנו את הקבר החלטנו ללכת לחברה קדישא ולנסות לשכנע אותם להקטין את המחיר. שוב קיבלו את פנינו בנימוס ובאדיבות אך טענו ש"זה המחיר" ואי-אפשר לצמצמו. אמרתי שאפנה בתלונה למשרד הדתות ואערער שם על גובה הסכום.
"זו בהחלט זכותך" הבהירו לי הפקידים. "חזור אלינו כשתשמע את עמדתם".
כיוון שאני עקשן החלטתי לעיין בחוק. להפתעתי מצאתי שלקבר יש תקן שנקבע על-פי התקנות. מה ארכו, עמקו ורוחבו ומה המרווח שבינו לבין הקבר הסמוך אליו. עם הנתונים האלה הלכתי לבית העלמין וגיליתי שהמרווח בין קבר אמנו לשכניה הוא בן 10 ס"מ בלבד ולא לפחות 25-30 ס"מ. עם הנתונים האלה פניתי שוב לחברה קדישא, הצגתי בפניהם את טיעוניי ואת לשון החוק.
"במצב הזה" אמרתי "עברתם על החוק ולכן אתם חייבים לוותר על החיוב".
הפקידים החביבים גיחכו. "זה בלתי אפשר" הבהירו "אבל כדי שלא תרגישו שאנחנו מסרבים ללכת לקראתכם "אנו מוכנים להנחה גדולה של 5000 ש"ח. זה המקסימום".
סירבתי להצעה "המפתה" והצעתי משהו נגדי "אנחנו מוכנים לשלם רק 5000 ש"ח ולא יותר".
ושוב צחקו הפקידים כאילו חשבו שאני מנסה לשטות בהם. כשראיתי שאלה פני הדברים הצגתי ללא רוגז, כחלק מהמו"מ, עמדה מפתיעה. "אם כך, אני מבקש שתאתרו חלקת קבר אחרת, העומדת בכל הוראות התקן, תוציאו את גופת אמנו מן הקבר הלא תקני ותעבירו אותה למקום החלופי".
לרגע השתררה תדהמה בחדר הישיבות. כשמנהל החברה התאושש מן ההלם הוא הודיע בבהירות גמורה: "לא יקום ולא יהיה. הצעתך היא חילול כבוד המנוחה".
"אם זו עמדתכם" אמרתי בתוקף, "לא נותר לי אלא לפנות לבית המשפט ולבקש שיוציא צו כדי למלא את בקשתי, כיוון שהפרתם את החוק".
ברגע שהזכרתי את השם המפורש "בית המשפט" אחזה בהם חלחלה שסייעה לי מאוד להגיע לפשרה הוגנת. סיכמנו על עשרת אלפים ש"ח.
לפני שסיימנו בתקיעת כף ביקשתי להקשות עוד: "אני צריך חשבונית".
כאן נתקלת בחומת ברזל סרבנית.
"זה בלתי אפשרי" הסבירו לי בטיעונים של שה"י פה"י (שבת היום, פסח היום"). "אתה צריך להבין כי כיוון שבית העלמין רשום כ"סגור" אין לנו חשבוניות מתאימות לגביו. לכל היותר אנו מורשים לתת לך קבלה על התשלום". כיוון שלא היה לנו צורך אמתי בחשבונית תקענו כף. הקבלה הגיעה בדואר כעבור ימים אחדים. פרט למלה "קבלה" מודפסת לא היה עליה כל פרט מזהה. לא כתובת ולא מספר טלפון. בכתב-יד ברור היו כתובות המלים "גמ'ח - לקבורת המת" והסכום שסוכם. כנראה שביקשו הפקידים שאפרש את הכתוב כרצוני, אם הכוונה ל"גמר חשבון" או אולי " גמילות חסדים".
באותו מועד הייתי משוכנע שכל מי שנמצא בעבורו מקום קבורה פנוי ליקירו המת ישלם סכום-גזל משמעותי שישמש, ככל הנראה, את האדונים הנכבדים מהחברה קדישא לצרכיהם האישיים, מבלי לדווח לרשויות המס. בשפה העברית נקרא הממון המושג ממעשה גזלה שכזה "העלמת הכנסות".
לסיפור העגום הזה יש סוף מוזר. שכונת בן-ציון שבית העלמין של נתניה שכן כמטחווי קשת מבתי המגורים הקיצונים שלה, הייתה מיושבת באותם ימים בעיקר על-ידי בני העדה התימנית שמשפחותיהם הגיעו לארץ במסגרת מה שנקרא אז "מרבד הקסמים". כיוון שכולם, גם אני, למדנו באותו בית ספר, רבים מהם היו ידידי שנהגו לספר לי אגדות על עולם המתים. "בלילה, אחרי חצות", כך סיפרו, "חומקים השדים ממחילותיהם כדי לפקח שנשמות המתים לא ייצאו מן הקבר לראות מה חדש בעולמו של הבורא".
והנה יום אחד בדרכי הביתה מבית הספר הבחנתי בחבלה אדמונית על מצחה של אחת מבנות כיתתי. שאלתי מי הכה אותה ותשובתה ממש הפתיעה. "קרוב לחצות אמש", כך ספרה, "חזרתי הביתה ממעלה השביל שהוביל לאורך גדר בית הקברות וממש התייראתי. והנה להפתעתי ראיתי איש מבוגר פוסע מולי אט אט. הרגשתי הקלה ופניתי אליו. "סליחה אדוני. אני פוחדת ללכת לבדי. אולי תהיה מוכן ברוב טובך ללוות אותי עד ביתי שבמורד".
"אשמח מאוד לסייע, גברתי הצעירה" השיב לי האיש "אבל אין לך ממה לפחד. אני יכול לומר לך שגם אני, כאשר הייתי חי, פחדתי מהשדים".
"חשתי צמרמורת עזה" ספרה לי העמיתה ללימודים. "התעלפתי ונפלתי. זה מקור החבלה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שרועה על השביל. האיש המסתורי נעלם כלא היה. אולי גם הוא נבהל. ולא ידעתי אם היה זה שד או רוחו של מת שיצאה לטיול של חצות".