בעודי מנסח את הכותרת מצאתי עצמי תוהה אם מי שיטרח לקרוא ינחש מיד ועוד בטרם הקריאה במי מדובר. אפתח איפה דווקא בתיאור אבני דרך עיקריות מהן נראה היה שניתן ללמוד על הגברת, כישוריה, מידותיה, מנין באה, באיזה בית ספגה את חינוכה וערכיה וממילא על דרכה הפוליטית בהמשך.
אנו מדברים באשה שנולדה לאיתן ושרה לבני. האב קצין המבצעים של האצ"ל והאם לוחמת בארגון. בעבר הרחוק השתתפה בהפגנות נגד נסיגה ישראלית מסיני ומרמת הגולן. לימים שירתה בצה"ל ותקופה קצרה במוסד. משנשאה למדה לימודי משפטים ולבסוף התגלגלה לחיים הפוליטיים.
וכאן מתחיל הסיפור.
על הפוליטיקאים נאמר כבר כמעט הכול. אינטרסנטים, אופורטוניסטים, נהנתנים, חסרי מוסר, מפזרים הבטחות ללא כיסוי, לא ישרים, לא הגונים, תאבי שררה, נדבקים לכסאות, צבועים ודו פרצופיים ועוד כהנה וכהנה "מחמאות" לרוב.
אלא שגם בפוליטיקה, אפילו בפוליטיקה, נדמה שיש גבול לכל תעלול וכי משהו בסיסי, איזה חוט שדרה רעיוני ערכי או מוסרי חייב להישמר, על-מנת שייוותר איזשהו קשר בין ה"מוצר" הפוליטי (חבר הכנסת או השר...) לבין מה שזה מספק לאלו שבחרו בו, לתומכיו ו/או אפילו ל"כרטיס הביקור" הציבורי שלו, ממנו נשקפת זהותו ושיוכו הפוליטיים.
תחילת דרכה הפוליטית של
ציפי לבני (מעבר לשיוך המשפחתי ולהפגנות שתוארו לעיל) נעשתה ב
מפלגת הליכוד. לפני כן שירתה כמנכ"ל רשות החברות הממשלתיות משם פעלה להפרטת שורה ארוכה של חברות ממשלתיות - הפרטה שגררה ביקורת ציבורית קשה עקב מסירת אוצרות טבע עצומים לידיים פרטיות, בעבור נזיד עדשים יש לומר....
לא אאריך מדי בתיאור "דרכה" הפוליטית. הטעם לכך הוא פשוט - לא מצינו הרבה פוליטיקאים, עקומים ופתלתלים ככל שיהיו, שדרכם הייתה כל כך לא עקבית, כל כך משתנה ומחליפה צבעים, כל כך אופורטוניסטית, כמו זו של ציפי לבני. מי שחולק על דברי אלה מוזמן לתת דוגמה...
בכל מקרה, לבני התגלתה במשך השנים כמי שמחליפה מפלגות, עקרונות ודרך כמי שמחליף זוגות גרביים. החל בליכוד, משם עברה למפלגת הבגידה הגדולה קדימה בראשות הדיקטטור שרון, משם נדדה למפלגת האופורטוניסטים לה העניקה את השם "התנועה" (כותב שורות אלה נהג לכנות מפלגתה דאז "התנועה המגונה"), ולבסוף נחתה (לעת עתה..?) במפלגתם של הרצוג, מיכאלי,
זוהיר בהלול ו
יוסי יונה המכונה בשקר ובתרמית "
המחנה הציוני".
למעבר בין המפלגות, ל"נאמנות" המתחדשת למושחתים שבמנהיגים, לדבקות בכיסא בכל פעם מחדש היה במקרה של לבני ריח רע במיוחד, סירחון פוליטי של ממש וכזה שהמאיס אותה על רבים הרואים בה היום נוכלת שאומנותה תרמית ודרכה רצופה שקרים ואחיזת עיניים.
חשוב לציין - במרחב הציבורי מתהדרת לבני במוסריות וערכיות. זהו לכאורה כרטיס הביקור אותו היא מציגה בפני כול. ברשותכם, נבחן בקצרה את הדברים:
בעת ש
אריאל שרון קידם את החורבן והגירוש (לו קרא בשם המכובס "ההינתקות") ולאחר שבעבר הלא רחוק הצהיר ש"דין נצרים כדין תל אביב", נטשה לבני את עקרונות העבר מבית וחברה אליו כשהיא הופכת למיליטנטית ולנלהבת שבתומכיו. אריאל שרון שהיה שקוע עד צוואר בחקירות פליליות ובראשן פרשת שוחד ענקית (האי היווני) זכה ממנה לתמיכה גורפת. ציפי לבני התעלמה מהחקירות, עצמה עיניים בפני השחיתות הגלויה לעין כול, ונטלה חלק פעיל במהלכים הדיקטטוריים לגיבוש והבטחת הגירוש והחורבן. היא הצטרפה לנתק מהבית הפוליטי בליכוד, קולה לא נשמע עת הרודן דרס את כל כללי הדמוקרטיה (התעלם ממשאל המתפקדים בליכוד והפר התחייבות ציבורית מפורשת) ודממה השתררה מצידה גם כאשר שרון דאג (בכוחנות ובאופן לא דמוקרטי) לייצר רוב למהלך.
לאחר החורבן והגירוש, ובהבחינה שעל מנעמי השלטון וחלוקת האתננים הפוליטיים מופקד
אהוד אולמרט חברה אליו והפגינה לו נאמנות מוחלטת. לאחר דוח וינוגרד נאחזה בכיסאה ולא התפטרה בנימוקים של "להשפיע מבפנים" ו לפקח מתוך ה
ממשלה על יישום לקחים ועוד הבטחות ריקות. כבר באותם ימים, מעטים מאוד האמינו לה...(אגב, כל זה לא הפריע לה לומר לאולמרט כי עליו להתפטר...).
הגברת הלא נכבדה הצליחה לזכות בראשות תנועת קדימה אך לימים נכשלה בניסיון להרכיב ממשלה. המשימה הוטלה על נתניהו ולבני הודיעה מיד שלא תצטרף לממשלתו. לימים על-רקע יריבות קשה עם
שאול מופז לו הפסידה בבחירות לראשות קדימה, פרשה מהמפלגה.
אירוע המלמד על אופיה הנלוז והבלתי אמין היה עסקת שליט. לפני העסקה שתקה כמו דג וקולה כמעט לא נשמע. לאחריה תקפה קשות את נתניהו בלא שסיפקה הסבר מניח את הדעת לשתיקתה הרועמת עובר לעסקה.
לימים הקימה כאמור מפלגה הנושאת השם "התנועה" וממרומי תפקידה שם חברה ל
יצחק הרצוג ול"מחנה הציוני", ממנו קיוותה להגיע לראשות הממשלה, תקווה שלא התגשמה.
בקריירה הבלתי נגמרת שלה הצליחה הגברת לאכזב רבים, לבגוד פוליטית בחברים לדרך, להעלים עין משחיתות, להיות שותפה לרמיסת הדמוקרטיה ברגל גסה במיוחד, ולנהל משא-ומתן כושל בעניינים רבים תוך גרימת נזקים קשים למדינת ישראל. הדוגמה הבולטת למשא-ומתן כזה הוא לאחר מלחמת לבנון אז הגיעה לסיכומים כאלה המציבים אותנו כיום בפני חיזבאללה חזק מכפי שהיה אי-פעם כשהוא מהווה איום אסטרטגי משמעותי על ישראל.
כיום, למרבה הסיפוק, ציפי לבני מאיישת ספסל שולי בכנסת, נחזית בבדידות פוליטית, שותקת יותר מאי פעם ודהויה מתמיד. לאור הניסיון, תרצה זו מן הסתם להיאחז בקרנות כל מזבח פוליטי מזדמן על-מנת לשוב למרכז הזירה ולעמדת כוח והשפעה. כל מה שנותר הוא לקוות שיריביה הפוליטיים שהתוודעו זה מכבר לאופיה הנלוז, יתרחקו ממנה וירחיקו אותה מכל מקום בו היא עלולה לגרום נזקים נוספים.
