שלטון זר

לא פחות מ-2,661 מלים נדרשו לשרים שקד ובנט מהבית היהודי, לניסוח היוזמה החקיקתית החיונית שהניחו על שולחן הכנסת – חוק יסוד: החקיקה. נדמה שזהו הנשק הדמוקרטי האחרון שנותר בידי העם בישראל, להשתחרר מלפיתת החנק של הבג"ץ, שכשמו לא כן הוא: אין צדק, וגם לא מראית עין של צדק, במוסד היהיר והמתנשא, ששופטיו כחולי הדם יודעים הכל טוב יותר מן העם, ברוח "א-לוהים לשלטון בחרתנו". היו בתזכיר 2,604 מילים מיותרות, שרק מטשטשות את גודל ה'פיראטיות המשפטית' – תיאור לא מחמיא שהעניק לבג"ץ השופט העליון האמריקני פרופ' ריצ'ארד פוזנר. במצב שבו מציב עצמו כיום בג"ץ - מעל לחוק, עם פסיקה שמקבלת את השראתה אך ורק ממעמקי השקפתם האישית הסובייקטיבית של השופטים, ברוח לית דין ולית דיין, ושופט הישר בעיניו יעשה, צריכה הייתה שרת המשפטים שקד להסתפק בתזכיר הרבה יותר קצר וממוקד, שיעמיד את הבג"ץ במקומו הטבעי, באמצעות 3 עקרונות דמוקרטיים: א. עליונות החוק: הבג"ץ לא ישפוט אלא על-פי חוק בלבד, ובשום אופן לא על-פי השקפת עולמם האישית של השופטים. ב. לא הכל שפיט: הבג"ץ לא יעסוק בנושאים פוליטיים או כאלה ששרויים במחלוקת ציבורית ערכית (מפני שבנושאים אלה דעת שופטיו אינה נעלה מזו של כל אזרח אחר). ג. הפרדת רשויות: רק הכנסת היא הגוף המוסמך לחקיקה ו/או לביטול חוקים. די ב-57 המלים הללו, כדי להחזיר את השלטון בישראל, מידי השלטון הזר שהשתלט עליה (פיראטית, כבר אמרנו?) לידי הריבון האמיתי, כלומר העם, באמצעות נציגיו-נבחריו היושבים בכנסת; די היה בהן כדי להוציא מליבם של שוטים ואידיוטים שימושיים של השמאל, את ההשקפה המעוותת, האנטי דמוקרטית, שהבג"ץ הוא כביכול הריבון החוקי בישראל, וכי הוא המצפן האידיאולוגי של המדינה, אף שלמרבה הפלא תמיד סוטה המחט המגנטית שלו חזק שמאלה. הגיע הזמן שהמחוקק יאמר לשליט הזר להסתגר בדל"ת אמות של משפט (בניגוד לתפיסתו כיום ש'מלוא כל הארץ משפט', כדבריו גלויי הלב של הנשיא לשעבר אהרן ברק, שלזכותו ייאמר שלא ניסה מעולם להסתיר את מזימותיו להיות מוכתר כשליט-על במקומותינו). פעם היה צריך להתנער מהשלטון הזר העות'מני. אחר כך חווינו שלטון זר מנדטורי, שגם הוא גורש. הגיע השעה שהעם, באמצעות נבחריו, יסלק את הגילגול השלישי של השלטון הזר, שקם עלינו לכלותנו, באמצעות לוליינות משפטית מתחכמת, חצופה, שיש הרואים בה, מעמדת השפיפות של 'תולעת יעקב', גאוניות.

חסינות ומעמד

מעבר להררי המלים העבשות של התזכיר, שלא אומרות דבר למי שאינו ח"כ או משפטן, ניתן להצביע על מספר כשלים בסיסיים, 'לאקונות', שהתגנבו לתזכיר שקד-בנט כנראה בהיסח הדעת, אך נזקם מרובה. ראשית, התזכיר מעניק תוקף, חסינות ומעמד (שלא ניתנו מעולם) לחוקי היסוד, כאילו היו חוקה, אף שאינם מייצגים הסכמה לאומית רחבה. ידע אישי: זכורני היטב אותו לילה עגום שבו עבר בכנסת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שעליו בנה השופט ברק את מגדל הקלפים של המהפכה השיפוטית שלו, אושר בהצבעה חפוזה 32 ח"כים מנומנמים בלבד, שרק רצו באותה שעה לחזור הביתה בשלום. הם הצביעו אוטומטית כמריונטות, כמצוות 'המצליף' של הקואליציה דאז, לאחר שעבדו עליהם ממש בעיניים ומבלי שנתנו דעתם למשמעות האמיתית של הצבעתם (כפי שאישרו גם שר המשפטים לשעבר חיים רמון, ויו"ר ועדת החוקה דאז אוריאל לין [מהליכוד – אוי לאותה בושה!!!] שעוד מתגאה בתרגיל המסריח הזה, בספרו החדש 'לידתה של המהפכה'). שנית, התזכיר מציע, מצד שני, הליכים בלתי אפשריים לחקיקת חוקי יסוד חדשים, ככל שהדבר נוגע לצביונה היהודי של המדינה. יקרה למרבה הביזיון, שדווקא אותם חוקי יסוד שנעדרו דיון ציבורי משמעותי, יקבלו חסינות בלתי ראויה, ואילו חוקי יסוד עתידיים ידרשו רוב מוחלט, מה שיפקיע מידי הציבור הלאומי את היכולת להשפיע על דמות המדינה. שלישית, פיסקת ההתגברות, שנועדה להעניק לכנסת 'להשמיש' ברוב של 61 חוקים שפסל הבג"ץ, נזקה רב מתועלתה. נראה לכם שלאחר שבג"ץ יפסול את חוק ההסדרה, כשיידרשו 61 אצבעות להשמישו, יתמוך בכך אברך המשי כחלון? הוא הדין לגבי סוגיות כמו חוק הגיוס (שהבג"ץ פסל), חוק המסתננים, פרשת מסגירת גופות מחבלים לחמאס, ועוד. את יוזמת הבג"ץ לפסול חוקים אפשר לייבש גם ללא פיסקת ההתגברות. די לקבוע בחוק יסוד החקיקה, שהבג"ץ אינו רשאי בשום מקרה לפסול חקיקה של הכנסת. נקודה. כך נעקור מן היהירות הבג"צית את המעמד שניכסה לעצמה, כשחקנית-על בזירה הפוליטית, ונחדל מהענקת פרסים להפקרות משפטית. אין יותר פשוט וקל מזה, לעקירת מלתעותיו של הארי שהתפרץ מסוגרו, ולהחזרת השלטון לרשות העם מידי השלטון הזר שהשתלט על חיינו בלא דין ובלא משפט.