אגרוף של ברזל

תל אביב, תל אביב. אבוי לך העיר המצטופפת בינות לנתיבי החידלון. העיר היחידה שמנהלים בבתי ספר תיכוניים אינם מרשים לחיילי צה"ל לבוא בין שעריהם. שר החינוך יזם תוכנית חדשה לתלמידי בתי הספר התיכוניים, תוכנית שתכליתה להכין אותם לשירות צבאי ולחזק את המוטיבציה שלהם. ביקורים של אנשי צבא בבתי ספר, כדי לעודד לשירות משמעותי לצה"ל. התוכנית היא, שבסיסים יאמצו בתי ספר ויחד יקיימו ימי זיכרון, ופעילויות שונות, כדי שיוכפלו מספר התלמידים שלוקחים חלק במסגרות הכנה לצה"ל מ-5,000 ל-10,000. ומה אמר זאב דגני מנהל גימנסיה הרצליה, האיש שזימן את נציגי "שוברים שתיקה" להרצות בבית הספר, ככל שרק ירצו: "אנחנו פלורליסטים עם נטייה שמאלה. הוגה הרעיון, שר החינוך נפתלי בנט, בור מחינוך, אני לא רוצה לובשי מדים אצלי, אנו מקבלים מספיק מידע מאזרחים..." מנהל עירוני ד' נתי שטרן שאסר גם הוא על-כניסת לובשי מדים: "איני מוכן שלובשי מדים יפגשו עם תלמידים..." לפני ימים מספר קבלתי מחייל מילואים דיווח, כי חיילי מילואים שגויסו לחודש ימים, היו בדרכם דרומה. האוטובוס עצר בעין יהב להתרעננות. במקום פועלים, מזנון "מנטה" ו"קפה ג'ו". החיילים נכנסו למקום כדי לשתות דבר מה ולחטוף חטיף כלשהו, והנה כל העובדים הערבים, לא הסכימו לתת להם שירות, ויצאו כאיש אחד מהמקום, כשהם מתיישבים מחוץ לחנות... החיילים המשיכו בדרכם בהלם מוחלט, בלא שיכלו להרוות את צימאונם. אין כל הבדל בין ערבים לבין אנשי שמאל מובהקים. אלה ואלה אינם יכולים לראות את חיילי צה"ל. כך היה גם באוניברסיטת באר שבע ובאוניברסיטת חיפה, כאשר חיילים שהגיעו לשיעור, נאלצו לצאת, מאחר שהמרצה לא היה מוכן שישבו בכיתה לבושי מדים. לבי, לבי, עם התלמידים המבולבלים, ששומעים מאז ומתמיד, שהכיבוש משחית, שהצבא שומר על אבנים וקברים, שומר על מתנחלים שגורפים לעצמם את כל הכסף של המדינה, שהארץ איננה שייכת לנו, שאנו מדכאים, שארץ ישראל שלנו היא רק "שטחים", והם אינם יודעים מה עושים כאן בכלל... רואים שמנהל בית הספר שלהם אינו מניח לחיילי צה"ל להיפגש איתם, מה הם צריכים להבין מכך? מה מתחולל בנפשם, כשהם שומעים שנכונו לנו עוד "ויתורים כואבים", שארצנו היא לא בדיוק ארצנו, אלא שייכת לעוד "עם"... כשיש פיגוע וטבח, אין מנהל בית הספר מדבר על עמלק הנאחז בהר המוריה, הוא אטום לכאב, שאחרת היה לוקח את התלמידים לניחום אבלים, באותם מקומות שהמשפחות נפגעו, מדבר איתם על הגבורה שבהתנדבות לצבא ולמלחמה, למשמר אזרחי, במוסדות סעד, במד"א, מספר להם שעץ החיים של עם ישראל חזק מכל הגזעים, שהוא נטוע על פלגי דם גיבוריו שחירפו נפשותיהם בכל הדורות ורווה ממעיינות של דמע הניגר לזכרם. מנהל בית ספר צריך לדעת מה הם הערכים המקודשים לעם ישראל, להפנות את מרץ הנעורים של צעירינו למעש של הגשמת המאוויים בארץ ישראל. להתמסר לחינוך הילדים והצעירים לאהבת ישראל, במוסדות החינוך, בהיכלי תורה, במחנות הצבא.

בני תרבות

מה אמרה האישה שהייתה כלת פרס ישראל ושרת החינוך שולמית אלוני, כשנשאלה לדעתה על הלינץ' שערכו הערבים ב-12.10.2000 ברמאללה כאשר רצחו וריטשו את גופותיהם של שני חיילי המילואים,יוסי אברהמי, ונורזיץ ואדים. "הפלשתינים מבוזים ונרדפים, והזעם שלהם צודק... הם לא יכולים לסבול בלי סוף השפלה וגזילה... אנו מתנכרים להם והם מפחדים..." אפילו בימים אלה משרד החוץ שלנו מתנגד לקיצוצים באונרא שמבקש הנשיא טראמפ להטיל על הפלשתינים... הנשיא האמריקני מטריח עצמו לטובת ישראל, ומשרד החוץ מתנגד שחלילה וחס, לא ירעו עם הערבים... שמאלנים שהשתלטו על כל חלקה טובה, עושים כל מאמץ להכפיש את הצבא, ולהציג את הגרועים שבאויבים כבני תרבות שיש לכבד את שאיפותיהם. שתי מגמות קיימות זו לצד זו, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב: עקירת ישובים, או הפרחת השממה, תולעת יעקב זוחלת לעבר כל שונא ומתרפס, או עם כלביא יקום וכארי יסתער על כל העומד בדרכו ליעוד נשגב ונכסף, מפת דרכים לנסיגות, או מפת הברית שנפרסה לפני אברהם: מלכות ישראל מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. האם מנהלי בתי הספר האלה יודעים בכלל מהו צבא, מה תפקידו? התלמידים היו צריכים לשמוע מפיהם שלא עוד יבצעו בעם היהודי שואה, כי היום יש לנו את צה"ל. כל חיל בישראל צריך לדעת את הערך העצום של שרות בצבא ישראל. לדעת שבתפקידו הוא משמש כאבן בקיר הברזל ששומר עלינו מהמאיימים לבצע עוד שואה. יש לנו אפשרות וכלים להפוך את צבאנו מקיר הברזל לאגרוף של ברזל שישים קץ לרוצחי יהודים. לפגוע בכל מי שזומם לפגוע, ולהכות אותם, בשעה שהם מסיתים או מחנכים לפגיעה ביהודים. את אותם צעירים שאינם רוצים להתגייס לצבא, צריך לשים שלוש שנים בבית הסוהר שישרתו שם! יש מספיק עבודות ניקיון בשירותים, בתאים... קצין שנותן לערביה מטונפת כמו תמימי להכות בו, מקבל ממפקדיו את מלוא השבח וההלל על שידע להתאפק! איזו התאפקות יש כאן? בושה וחרפה. לתת לאויבת כמוה להשפיל ולבזות אותו... הרי זה לא יעלה על הדעת. האם לא היה צריך להכות אותה (אני הייתי עושה זאת)? אתם מנהלי בית הספר (בושה שאתם נקראים היום מחנכים) צריכים הייתם ללמד את תלמידיכם השואלים אתכם: עד מתי נחיה על חרבנו? לענות להם, ללא חרבנו לא נחיה!