"מה לא היה ברור במה שאמרתי? את/ה באמת לא מבין/מבינה"?, שאלות כל כך מוכרות לכולנו, אך למרות ההכרות הענפה וה"ידידות" רבת השנים, אנחנו לא תמיד מצליחים לתת את התשובות הנכונות.
בפרשתנו "וארא", אנו נפגשים עם משה רבנו, הילד הקטן שמשתה בת פרעה מהיאור, גדל בבית פרעה וברח למדין, נשלח על-ידי הקב"ה לגאול את עם ישראל ממצרים, להוציא אותם מהשעבוד הנורא של פרעה. אבל ישנה בעיה אחת שממנה חושש משה והוא אף מעלה אותה בפני ריבנו של עולם: "וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"
1.
לכל בעל מקצוע יהיה קשה להסתדר עם גמגום, בטח שלראש ממשלה. מה גם שמשה רבנו לא סתם מגמגם, הוא זקוק למתורגמן צמוד - אהרון - שילווה אותו לכל מקום וידובב אותו. המשימות שעומדות לפתחו של משה רבנו לא פשוטות כלל וכלל, עליו לרומם את רוחם של מיליוני עבדים מדוכאים, להכריז על מרד ולהתמודד עם האיש האכזר בתבל באותה תקופה - פרעה. לאחר מכן הוא אף ינהיג את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה וילמד אותם תורה. וכל זה עם גמגום. הכיצד?
משה רבנו מלמד אותנו שמעבר לאמירה החיצונית שנשמעת ישנה גם אמירה פנימית, מעבר לדיבור הרהוט והסוחף יש שדר שקורן מבפנים. הדיבור הוא כלי חשוב מאוד, אולם כל עניינו של הדיבור הוא לבטא את מה שמתחולל בפנים, בעומקי הנפש והאישיות. כאשר ישנו קצר בין העולם הפנימי לביטוי החיצוני - 'אחד בפה ואחד בלב' - הוא יתגלה כפער בהבנה אצל הצד השני. פיו וליבו של משה רבנו היו שווים לחלוטין, לכן גם הגמגום הצליח לשדר את המסר העמוק והגדול של הגאולה.
כאשר אנו מדברים עם בן/בת הזוג עלינו לדאוג להיות כנים ושקופים, בלי מסכות ופוזות. להגיד בכבוד ובהערכה את מה שיש לנו על הלב, שפינו וליבנו יהיו שווים. כך נוכל לחסוך אי-הבנות, פערים ותסכולים מיותרים. רק כך נוכל להעביר את המסר הנכון אותו אנו מבקשים להעביר ולשדר.