כולנו גדלנו על תיאטרון הבימה עם המיתוס של חנה רובינא, "הדיבוק" שביים ווכטנגוב וכל השחקנים המופלאים שעלו ממוסקבה לארץ ישראל ושיחקו בעברית ברחבי העולם וכאן. אך מי יזם ויסד את התיאטרון, ומדוע נאלץ לעוזבו כשהוקם ה"קולקטיב", במיוחד לאחר ההצלחות בהן זכתה הבימה באירופה ובארה"ב? על פרשת חייו הסוערים והטראגיים של מייסד הבימה" נחום צמח נסבה ההצגה. עצם הרעיון להעלות ב 1909 הצגות בעברית עם תלמידיו בבית הספר בביאליסטוק, ולהקים עמם להקה שקרא לה "הבימה" - היה רעיונו של המורה לעברית נחום צמח. גם כשהתפרקה הלהקה הראשונה, הקים צמח בגיל 22 להקה חדשה ב-1913 באותו שם. כי באותה עת, נפגש צמח בוורשה עם מנחם גנסין וחנה רובינא, שהייתה גננת במקצועה, ויחד החליטו לחפש תומכים ללהקה ולרעיון הנועז והחדשני להציג בעברית מחזות על נושאים יהודיים. את המהלכים קטעה מלחמת העולם הראשונה, בעקבותיה הגיע צמח למוסקבה, ולאחר מאמצים רבים (שמומחשים בצורה כה נוקבת על בימת אולם ברטונוב בהבימה), קיבלה הלהקה ב-1916 אישור מהשלטונות הסובייטים להקים את האגודה הדרמטית לתיאטרון "הבימה". בהצגה שהמחיז וביים ברגישות ובכשרון כה רבים מיכאל טפליצקי, שהוא גם מנהל תיאטרון מלנקי המשובח, נחשפים לקהל הצופים כל הקשיים שעמדו בפני חלוצי הבימה: התנגדותו החריפה והאנטישמית של הקומיסר לענייני תרבות וראש המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית, סיומין דימנשטיין, שאורי לבנון מבצע באופן כה מרשים ונוקב. למזלם, נחלץ לבסוף לעזרתם יוזף סטאלין, שהסכים להקציב כסף למפעל התרבותי המוזר הזה. את דמותו של סטאלין מבצע נפלא בשפת גוף ותנועה הנוטה לקומיות, דימה רוס מת' מלנקי, שלא יישכח בתפקידו כזקנה שרסקולינקוב רצח ב"החטא ועונשו". שחקן נדיר המדהים בכל תפקיד שלו. בהצגה מתגלים הקשיים הכלכליים בהם נתקל התיאטרון חרף הביקורות הנלהבות בכל העולם, שכינוהו "תיאטרון אוונגרדי"; כך גם חלקו החשוב של מנהלו האגדי של הבימאי ומנהל התיאטרון הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי, שתרם להבימה את תלמידו, הבימאי הגאון יבגני ווכטנגוב (שביים את "הדיבוק" והפך בכך את הבימה לאגדה חיה). את המחמאות שצמח זכה להן מוואכטנגוב שכינהו "סטניסלבסקי של "הבימה", וממקסים גורקי ומהזמר הענק פיודר שליאפין, כמו גם מסטאלין שכה התרשם מדבריו ומאישיותו הסוחפת של צמח ולכן אישר להם הקצבה כספית. את כל מערכת הסבל והיסורים שנאלץ התיאטרון הצעיר בעודו בחיתוליו לעבור, כשכל הנטל נישא על כתפי נחום חפץ, שהיה המנהל והחץ המוביל של התיאטרון הצעיר, ("הבימה - זה אני") מבטא בצורה מאוד מרשימה ונוגעת ללב גיל פרנק. פרנק, שרגיל למלא תפקידי מלכים קלאסיים, מתחיל כאן כמלך של הבימה אז, עד שהוא נפרד ממנה בלית ברירה, כנשאר בניו-יורק עם חלק מהלהקה, כי קיוה להמשיך את ההצלחה שם, בעוד רובינא, גנסין והיתר עולים לישראל. במינעד קולו הכה מיוחד ועשיר של פרנק, שעובר מהבסים התקיפים והבוטחים לצלילים גבוהים ורגישים יותר ככל שהוא נשבר ונהדף החוצה ממפעל חייו - מצליח גיל פרנק להמחיש את גלגולי חייו הטראגיים של צמח עד מותו בישראל לאחר שחזר אליה, אך לא התקבל לעבודה בהבימה. את הסיפור הכה מיוחד טווה המחבר, טפליצקי, ממכתבי צמח לאשתו, אותה נאלץ לעזוב לתקופות בשל נדודי הבימה בעולם, וממיסמכים אחרים. כל אהבתו אליה לא הצליחה למנוע את מחלת הסרטן שאכלה אותו בגלל היסורים וההשפלות שנאלץ לעבור. בנית הדמות הכה מיוחדת, שהעז להגות את הרעיון בתחילת המאה העשרים להציג בגולה בעברית, בעוד רוב היהודים מדברים ביידיש, והעברית היא רק שפת הקודש לתפילות ולטקסים - ומהירידה מהשיא לתהום הנשיה - כל אלה מבוצעים בצורה כה אכספרסיבית וסוערת בידי גיל פרנק, שממש חי את הדמות, לא פחות ואולי עוד יותר מגילום דמותו של ז'בוטינסקי בהצגת הקאמרי "הילכו שניים יחדיו?". אך לא רק את פרנק ביים טפליצקי כה נפלא. גם את שאר הדמויות, ששאר חמשת השחקנים האחרים ממלאים בשלושה תפקידים כל אחד - את כולן הוא ביים כך שמלוא כשרונם של הצעירים הללו בא לידי ביטוי בגיוון התפקידים השונים: כך יובל שלומוביץ' המקסים מהבימה, כ-גנסין וכדמות בסצינה מ"היהודי הנצחי"; הדס אייל כחנה רובינא, במיוחד בקטע מ"הדיבוק" כשברקע שומעים במקביל את רובינא האמיתית בטקסט הזה, אך משחקת גם כמזכירה וכשחקן דוד ורדי. אורי לבנון התמיר מת' מלנקי מגלם בכשרון רב את אהרון מסקין, את הקומיסר הסוביטי, ואת התעשיין התומך בהבימה הלל זלטופולסקי (שעל שמו יש רחוב בת"א). את דימה רוס כסטאלין וכדמות ב"יהודי הנצחי" ועוד. דנה ידלין היפה מגלמת מבחר תפקידים ברוב כשרונה - את ש. אנ-סקי, מחזאי "הדיבוק", שחקנית בהבימה, מזכירה' ואת החבר גרינברג מהצנזורה. כל חברי הקאסט כאחד, נוטלים חלק בסצינות מתוך ההצגות המיתולוגיות של הבימה עם תלבושות מדהימות ואתניות בתוך עיצוב הבמה יוצא הדופן במקוריותו שעיצבה פולינה אדמוב כה יפה; עם עיצוב תנועה שכיום לא רואים כדוגמתה, שאז צלחה להעמיד את הבימה ולהגדירה כאוונגרד לז'אנר של סטניסלבסקי - אותה עיצבה לנה רוזנברג באופן כה מקורי ויחודי. עם התאורה המעולה של זיו וולושין, ומלווה במוזיקה של יבגני לויטאס. תיאטרון מלנקי (קטן - ברוסית) הוקם כמו הבימה מיוצאי בריה"מ (הלנה ירלובה, מיכאל טפליצקי, גרא סנדלר, ודימה רוס בהמשך ועוד), ורוב היוצרים והשחקנים שלו עדיין כאלה, ועוברים קשיים כמו הבימה בראשית דרכה.. מכאן הקשר והמשותף בינו ל"הבימה". הצגת "צמח" בתיאטרוני מלנקי והבימה צובטת בלב, מעלה את הסיפור האמיתי שמאחורי הקמתו של התיאטרון שהיה באיכותו לתיאטרון הלאומי של ישראל, כאן - בביצוע הראוי לכל השבחים של השחקנים והיוצרים כולם, ומהווה פרק חשוב בתולדות התיאטרון העברי. שאפו לכל אלה שעשו את מלאכת התגלית וגורמים לחוויה כה יחודית.