ועדת השמות הממשלתית "השפריצה" שמות עבריים

יהודה זיו (נולד ב-28 בפברואר 1926). הוא גיאוגרף, איש לשון, חוקר טבע ומדריך טיולים בשבילי ישראל. נולד במוסקבה בירת ברית המועצות וכשהיה בן שנתיים עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בטבריה. זיו גויס לפלמ"ח ב-1943 כסייר בפלוגה ב', וכך התחיל לגלות עניין בידיעת ארץ ישראל. לאחר שעזב את הפלמ"ח החל ללמוד הוראה בירושלים, אך עם פרוץ מלחמת העצמאות הפסיק את לימודיו וחזר אל הפלמ"ח כאיש מילואים וליווה שיירות עד אפריל 1948. בסיור בנחל יתלה שבר את קרסולו, פציעה שמנעה ממנו לצאת עם מחלקת הל"ה ובעקיפין הצילה את חייו. לאחר שכל חברי המחלקה נהרגו במארב, הוצב זיו כנהג רכב משוריין ואחר כך הוכשר כנהג אוטובוסים ורכב כבד. היה סמל רכב בחטיבת הראל, בגדוד השישי, ולאחר הקמת צה"ל המשיך את שירותו כקצין רכב בחטיבת גולני. השתחרר בינואר 1950. ב-1968 מונה לגיאוגרף ברשות שמורות הטבע, שם סקר את נוף סיני לאחר מלחמת ששת הימים. ב-1972 היה לחבר ועדת השמות הממשלתית, והוא פעיל בה עד היום כנציג צה"ל במינוי מיוחד של הרמטכ"ל, כיו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, עזב את רשות שמורות הטבע והחל ללמוד באוניברסיטת תל אביב לתואר שני בגאוגרפיה היסטורית של תקופת המקרא והמשיך ללימודי דוקטורט, שנקטעו. ביוני 1976 הצטרף זיו למורי"ה (ראשי תיבות של "מורשת ידיעת הארץ"), המדור לידיעת הארץ במפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל, ושירת בו תשע שנים בדרגת סגן אלוף. הוא הקים את מדור חוי"ה (ראשי תיבות של "חינוך וידיעת הארץ"), ויזם את שידור חידון בידיעת הארץ בטלוויזיה. זיו סיים את שירות הקבע בצה"ל בינואר 1985. זכה ערכה רבה בין חוקרי הגאוגרפיה וההיסטוריה ואף זכה בתואר יקיר ירושלים לשנת תשע"א.

נופי גולן - דרכים ואתרים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980. בשביל המטיילים: ביקורים בשמורות טבע, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 (זכה בפרס על שם יוסף ברסלבי). תרמיל צד: אתרים ושבילים במבט שני, ירושלים: הוצאת כתר, 1988. ילקוט גב: עיונים בידיעת הארץ, הוצאת מקסוול-מקמילן-כתר, 1991. רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות, ירושלים: הוצאת צבעונים, תשס"ה. אבן הייתה לראש-פינה: סיפור סלילתם של הכביש מראש-פינה לטבריה ושלוחותיו, הוצאת אריאל 2002. ארץ נידחת - לארץ נושבת: ההתיישבות היהודית הוותיקה (1948 - 1837), הוצאת כנרת זמורה ביתן, 1988.השרון: פרקי הלכה ומעשה בידיעת הארץ למדריך ולמורה, תל אביב: הוצאת תרבות וחינוך, תש"ך.

זיו חילק את ספרו לחלקים ובחלק החמישי, בשער דרום, הוא מסייר אתנו בנגב ומסביר את שמות המקומות כפי שנקראו בערבית, משמעותם וכיצד קיבלו שם חדש. עם זאת ובהזדמנויות שונות, טען זיו כי הוועדה לא תמיד פעלה בהגיון ולא תמיד תרגמה נכון ועיתים אף שיבשה את מהות השם וכוונתו והכל מתוך רצון לסיים תוך שנה את יותר מ-560 שמות חדשים שנדרשו בנגב. זיו אף טען שהם "משפריצים" שמות והתכוון שחברי הוועדה, ללא בדיקה מעמיקה, מיהרו להציע ולבחור שמות בצורה שטחית ובלתי תואמת את המציאות הגאוגרפית. עד שנת 2005 הציעה הוועדה כ-7,000 שמות חדשים מתוכם כ-1,200 שמות יישובים. זיו היה בין אלה שעמדו על כך שאין "להשפריץ" שם אלא, קודם לבדוק בתנ"ך, לאחר מכן במקורות יהודים כמו התלמוד וכתבים אחרים וכן במקורות לטיניים וארמיים קדומים, לאחר מכן לשמוע את סיפורי הערבים והבדואים ולבסוף לעצב את השם על-פי נתוניו הגאוגרפיים. כזכור, טען זיו, הערבים הגיעו לארץ-ישראל במאה השביעית ומצאו את השמות העבריים עדיין בתוקף ובמשך הזמן שובשו בהתאם לנטיית השפה הערבית. ברוח זאת, שלא כרוב חברי הוועדה דרש זיו לא פעם להשיב למפות ישראל (מאה אלף ומאתיים וחמישים אלף) גם את שם המקום בערבית.

תחילה הוא מספר על כביש עזה-באר-שבע; צומת שערי עזה; דרך ארץ פלישתים; מחסום נחל עוז ועוד. בחרנו להתחיל בקיבוץ בארי: בארי - תחילה כונה הקיבוץ שעלה במסגרת 11 הנקודות (1946) נח'אביר על שמו של הנחל הסמוך. סיכול אותיות - נח'אריב (סדקים) בעגת הבדואים. זה היה הכינוי שהדביקו "לבתרונות", תופעה גאולוגית ידועה האופיינית לכיסוי הלס שבאזור. ועדת השמות בחרה לקרוא תחילה לקיבוץ "מכתש בארי". גרעין המייסדים שהקים את הקיבוץ כונה תחילה בשם "שער הנגב", שם שהציע ברל כצנלסון לקיבוץ שהמתין להתיישבות בגדרה. ברל נפטר והוחלט לקרוא לקיבוץ על שמו בארגוני היישוב הביטחוניים - "בארי" (על אף שכונה על-ידי חבריו בשם חיבה באר'ל). בשלהי המלחמה העתיק הקיבוץ את מקומו מנח'ביר, מעט לכיוון דרום-מזרח בראש גבעת "אל-משרפה". קיבוץ רעים - לא הרחק משם, ליד תל-ג'מה (בערבית: תל שפע) הוקם קיבוץ חדש על-ידי גרעין מתנועת הצופים. באזניהם צלצל השם כתל ג'מאעה (תל החברה) מילה הלקוחה מהלכסיקון שיצר הפלמ"ח. חברי הקיבוץ חיזקו טענתם לשם ג'מאעה, בהסבירה כי חבורה גדולה של נחלים ויובלים(הבשור והגרר על יובליהם) התחברו לרגלי התל. משום כך הקיבוץ ביקש להתקרא "תל-רעים". וועדת השמות הממשלתית הסכימה ללכת לקראתם אבל רק חצי הדך ונתנה את השם "בית-רעים". לדעתה, הזכרת המילה תל, פירושו חורבן והרס. לאחר מאבק של שבע שנים ניצח הקיבוץ והם נקראים מאז "רעים", שם שאושר סופית על-ידי הוועדה.

דרך 293 נקראת כביש השובלים. והסיבה לכך - המושבים שקמו לאורכה בראשית שנות החמישים. מושב בית-הגדי כונה על שם יישוב קדום שהופיע במפת מידבא (מאה שישית) באזור זה (Beth Aagidea). בשלב התכנון נקראו מושבי העולים בשמות זמניים עם הקידומת שובל: שובל 1 - ניר משה, שובל 2 - שדות עקיבא (לימים ניר עקיבא), שובל 3 - תלמי ביל"ו (במלאת 70 שנה לעליית ראשוני הביל"ויים). שובל 4 - שדמה, לימים קלחים; שובל 5 - ארגון ניצנה לימים שדה-צבי; שובל 6 - פעמי תש"ז, לכבוד עליית 11 הנקודות לנגב; שובל 11 - זרועה. יותר מאוחר נוסף שובל 3א - מושב אשכול; בקצה הכביש הוקם עוד בשנת 1949 קיבוץ שנקרא תחילה ספיח, לימים בית-קמה. יש אומרים שקו-השובלים מציין את קו ה-300 מ"מ גשם ממוצע שנתי שכונה גם "קו הבצורת", דרומה ממנ זכאים החקלאים לפיצוי. לפני קום המדינה היו באזור שני כפרים של פלאחים ערביים כופח'ה ומחארקה שעל שמם נקראו תחילה מחארקה 1 - יושיביה; מחארקה 2 - יכיני ומחארקה 3 - תקומה. קיומם החקלאי של יישובים אלה התבסס על כמויות המים שהוזרמו בקו ירקון-נגב החל משנת 1955. הבהרה: הישוב שלחים - (שלחים - על שם גידול באמצעות השקיה, מאוחר יותר הפך למבועים והיה שיכון לעובדי המועצה האזורית). שלחים עצמה היה לשמה הראשון של המועצה האזורית שהוחלף לימים למרחבים.

כביש עזה - באר-שבע (דרך 25) חוצה את נחל גרר לרגלי תל הרור (אבו-הרירה). לדעת רבים, זה מקומה של גרר המקראית. המועצה האזורית סירבה לשם שהוצע לה - "גרר" משום שביידיש פירושה "שלפרים", והכוונה למכוניות גרר שהן מכוניות של המחזרים על הפתחים). משום כך הוצע להם השם מעון על שם אתר מקראי בסמוך לניר עוז. בשנת 1969 הוחלף השם מעון בשם אשכול, לזכרו של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול. שמו הערבי של התל בא לו ממסורת הבדואים באזור שייחסה את קברו של אבו-הורירה (אבי החתלתולה) שנכרה בראשו. לפי מסורת הבדואים אבו-הורירה היה מבאי ביתו של הנביא מוחמד ונפטר ונקבר בעיר מדינה. אבל, המסורת המקומית התעקשה "לקברו" בראש תל-הרור. יותר מכך, מסורת אחרת טוענת שהתורקים ניגפו בפני גנרל אלנבי כעונש על שכרתו את עץ האשל שבצלו חסה הקבר של אבו-הורירה.

סיפור נחמד מביא זיו בהמשך לסקירתו על השמות בנגב. מדובר בעיירה אופקים, (שקיבלה מעמד של עיר בשנת 1995) ליתר דיוק באחת משכונותיה. במזרחה של העיר, בצד נחל פטיש, נחשפה שונית אלמוגים קדומה והחברה להגנת הטבע הובילה לשם סיורים והקפידה לכנות את האתר: הריף (השונית). לימים, התרחבה העיר ושכונה חדשה קמה ליד השונית ונקראה על שמו - שכונת הריף. במהלך הזמן קיבל השם גרשיים והוא החל להיכתב בשם הרי"ף. הסתבר, שרבים מתושבי העיר הם יוצאי צפון אפריקה ואחת הדמויות הנודעות והנערצות בעיניהם הייתה דמותו של הפוסק הרב יצחק אל-פסי (הרי"ף) בעל "ספר הלכות" שחי במאה ה-12 בעיר פס שבמרוקו. הנה כך, שבוש השם תאם את הזמן המקום והאוכלוסייה והתקבל באופן טבעי.

על כביש 25 (מעזה לצומת הערבה) בנויים 5 מחלפים ושם כל אחד מהם הוא חלק מההיסטוריה של העיר, מספר זיו. מחלף נוקדים בדרומה - תרגום של ואדי שוקיב (נחל נוקדים). וותיקי העיר זוכרים את השם הראשון - נחל בקע. מחלף שרה מעל הכביש המוליך לעבר דימונה וזאת עקב הדמיון בצליל בין עמק א-סיר (בערבית על-פי הצמח הנואית הקוצנית הפורח בסגול בשלהי הקיץ) לבין שרה אמנו, אשתו של אברהם אבינו (וראה את באר-אברהם בעיר, שמשמש כמרכז מבקרים וכאתר קדום לכל דבר). על דרך חברון (60) מצוי מחלף חטיבת הנגב של הפלמ"ח (הקרוב גם לאנדרטת הנגב) שכבשה את העיר בסתיו 1948. בצפון מצוי מחלף כובשים (מעל כביש קריית גת באר שבע) וקרוי על שם אחד מיובליו של נחל פטיש ששימש את הלוחמים בדרך האיגוף שעשו בעת כיבוש העיר. והאחרון, מחלף עולים (במערב) על הכביש לעזה, ובצדו יובל נוסף של נחל פטיש הנקרא כך לכבוד העולים החדשים, שהיו לחלק מרכזי מתושבי העיר. דימונה - בשנת 1955 נתחדש שמה של העיר העולים שכונתה דימונה הלקוח מיהושע, ט"ו. בסביבת העיר זיהו המתכננים מאגורות מים קדומות שכונו על-ידי בדואי הסביבה בשם הראבת אום דימנה. הוויכוחים סביב הקמת העיר והביקורת כלפי ראשי מפא"י שהקימו יישוב עולים בלב המדבר ללא תכנון ובסיס כלכלי - הביאו לכינוי המתגרה "דמיונה" ויותר מאוחר אף "דמעונה". רביבים - תחילה נקרא המצפה משנת 1943 בשם תל-צופים אך חברי הקיבוץ התקוממו וטענו שהם לא מתנועת הצופים אלא מהנער העובד. וועדת השמות קיבלה טענתם והחליפה לשם שהציע ב' כצנלסון "רביבים" הלקוח מדברים ל"ב והמזכיר את סוגי הגשם השונים ובהם אף גשמים האופייניים לנגב. עוד שנים רבות כונה היישוב "ביר עסלוג'" כשם הבאר הנמצאת ממזרח לקיבוץ. בערבית פירוש השם הוא: "באר חוטר רענן" ומטבע הדברים היה המקום לפרשת דרכים, לשוק מרכזי לבדואי האזור ואף צמח ליד הבאר, כפר קטן של שבט אל-עזאזמה.

מצפה שבטה - מצפה לא יודע: כביש ניצנה מוליך את הנוסע אל שרידי עיר הנבאטים סביטה (שבטה) ומסתעפת לרגלי גבעת מצפה שבטה המצוי בגובה 422 מטר והנקרא בערבית "אל-מושריפה". לגבי שם זה יש סיפור המתחיל עם עבודתה היסודית של הקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל בשנות השישים של המאה ה-19. הללו שאלו את הבדואים שפגשו באזור לשמו של כל ואדי, הר, מעיין או פריט גאוגרפי אחר. בהגיעם עייפים ומותשים ביום חם, פגשו באזור שבטה ערבי זקן והחלו לשאלו ולייגעו בדבר שמותיהם של העצמים מסביב. לבסוף, הצביעו על גבעת המצפה והערבי היגע איבד סבלנותו וענה להם מנה ובה - מוש אערפה ("איני מכיר אותה"). משלחת הסקר המכובדת הניחה שזהו שמה, חיברו את המילים וסימנו במפתם את הגבעה בשם Msheirifa . וכך טעות בשמיעה ובהבנה הפכה לשמה הקבוע של הגבעה.

בפי הבדואים נקראה עין-יהב בשמה הערבי - עין ויבה שפירושו: "עין צרה צרורה". וליד השם המוזר סיפורון: נבי הארון (הנביא אהרון הכהן) הובא לקבורה לכאן אך לא נח בשלום על משכבו משום קולות גרגור העולים ללא הפסק מגרונות הגמלים הנקבצים כאן לשתות מהמעיין. הוחלט להעביר את קברו אל ביר מליחה (באר מנוחה של היום) תוך מתן שם גנאי למקום קבורתו הראשון - עין ויבה. הסתבר שגם בבאר מנוחה לא מצא מנוחה. זיו קבע, על סמך זיכרונות ומסמכים כי שמו הערבי של המקום הוא שהוליד בבן-גוריון את ההחלטה לעברת את כל שמותיהם הערביים של העצמים הגאוגרפיים בנגב. זיו חוזר כאן על הסיפור כיצד עקר בן-גוריון במו ידיו את השלט של תחנת המשטרה בעין ע'דיאן וכך דרש שיעשה גם בעין חוצוב ובעין ויבה. בשובו מהמסע החליט להקים מיד את הוועדה לקביעת שמות עבריים לנגב, וזו עסקה לראשונה גם בחידוש שמות גאוגרפיים. תנועת השח"ל הקימה בערבה כמה מצפים חקלאיים ויישובים וכל מתיישב קיבל 5 לירות לחודש. קטני אמונה ומתנגדים פוליטיים לתנועת השח"ל ולבן-גוריון מצאו לכך רמז בראשי תיבות של שמם: "שירות חמש לירות". זיו מספר שבשנת 1985 ביקשו חברי המושב מהוועדה שם למרכז שירותי דרך החדש שבנו על אם הדרך לאילת. זיו הציע להם את השם "אורחן" המשלב בצלצולו את אורחת הגמלים במדבר, שיירת גמלים (או מכוניות של היום) וכן את צליל המיל ח'אן, שפירושו פונדק דרכים בערבית. השם מצא חן בעיניהם ופשט מהירות על אתרים רבים בארץ.

הגעת כוחותינו לאום-רשרש במבצע עובדה הייתה ניצחון מדיני וצבאי גדול. במקום עמדה תחנת משטרה קטנה שבנו הבריטים כבר בשנת 1927 עבור "משטרת המדבר" ששוטריה רכובים על גמלים. שמה של המשטרה הוא לאמיתו של דבר שיבוש מהשם הערבי "מרשרש" שפירושו "מוזלף ברסיסי מי הים". יש שאמרו שבבסיס המילה יש יסוד אנתופאי המזכיר את קולות אדוות הגלים. לאחר שבן-גוריון קיבל את המברק שאום רשרש נכבשה, הוא רשם ביומנו בגאווה כי אילת נכבשה בלא שנפלה ולו טיפת דם אחת.

זיו מצא את הדרך הנכונה להעניק וללמד את הנוער את משמעות שמות היישובים החדשים במדינה שקמו על חורבות קודמיהם. הוא נמנע מאקדמיזציה והערות שוליים והעדיף להבליט את המסר באמצעות סיפור חינני. הנה דוגמה: כזכור חייב בן-גוריון את בעלי התפקידים לעברת את שמותיהם והשגריר בארה"ב אליהו אפשטיין היה לאליהו אילת. שר החוץ שרת מיהר בתום מבצע עובדה לשגר מברק מוצפן לשגרירות ישראל בארה"ב וכתב כך: "לאליהו אילת - אפשטיין בידנו" והמבין יבין.