רוני אלשיך איננו דמות מופת שראוי לה שתעמוד בראש הגוף הכי עוצמתי במדינה. לכן תמיד חשבתי שבהזדמנות הראשונה יש לנסות ולהיפטר ממנו. כרגע, זה לא יקרה, ככל הנראה, בגלל שכל אלה המתעטפים באצטלה של שומרי שלטון החוק מיד יקפצו בטענה שראש הממשלה
בנימין נתניהו מבקש לעכב או למסמס את המלצות המשטרה נגדו - אבל זה המהלך הנכון שראוי היה לנקוט בו. גם המלצות מופרכות שאין בהן מאומה, מן הבחינה המשפטית הטהורה, עלולות לגרום נזק כמעט בלתי הפיך.
למעשה, למן הרגע שבו אלשיך מינה לעצמו יועץ תקשורת פרטי, על חשבון הציבור, שהוא בין שונאיו הקולניים ביותר של בנימין נתניהו, היה צריך להראות לו את הדרך הביתה. המינוי הראה שמדובר באישיות לא שקולה, עם סולם ערכים מעוות, שמתהלך בפרוזדורי המערכת המשטרתית כפיל בחנות חרסינה.
ליאור חורב היה האיש האחרון שאלשיך היה צריך למנות לתפקיד - אם בכלל ראוי היה ליצור משרה מן הסוג הזה - אבל זה קרה. אלשיך החל להאזין לו - וכך החלה הנפילה הגדולה של האיש שרוצה, עדיין, להיות ראש השב"כ. חורב החל לארגן לאלשיך שורה של פגישות עם עיתונאים פוליטיים, שחלקם פועל להפלת נתניהו ללא ליאות מזה למעלה מעשרים שנים.
מכאן כבר הייתה הדרך קצרה לשורה של קריסות מוסריות שהסתיימו, לפי שעה, במה שאמר עליו בית דין גבוה לצדק. טיפולו בתלונה על הטרדה מינית, שבשלב מסוים הייתה משולבת בניסיון לבצע מעשה מגונה בכוח, של קצינת משטרה נגד
רוני ריטמן, מי שעומד בראש להב 433, היחידה החוקרת את נתניהו, היה כושל, פיקודית ומוסרית. חבל שכבר בשלב הזה לא נאמרו דברים יותר נחרצים על המשך כהונתו בתפקיד המפכ"ל. רוני ריטמן טען, בעצמו, בחקירותיו במח"ש, ואחר-כך בעזרת פרקליטיו, ש"תפרו לו תיק" כדי לסלקו מתפקידו. הוא האשים בקנוניה את המתלוננת נגדו ואת מח"ש ואת המפכ"ל הקודם,
יוחנן דנינו - ובמשתמע גם את ראש הממשלה.
אלשיך היה צריך להורות מיד על פתיחה בחקירה בהאשמותיו של ריטמן - אבל זה לא קרה. הוא פטר את התלונה בכך שהוא אמר דברים מגעילים במיוחד על הקצינה המתלוננת. חקירה בטענותיו של ריטמן, למרות חומרתן יוצאות הדופן, לא נפתחה - ואלשיך השאיר את ריטמן בתפקידו למרות ניגוד העניינים שנוצר; חוקר איננו יכול להמשיך בתפקידו אם הוא טוען שמי שנחקר על ידו "תפר לו תיק".
המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) המליצה על העמדתו של ריטמן לדין משמעתי - אבל אלשיך לא התרשם. הוא גם לא התרשם מכך שחוקרים בתיקי נתניהו טענו שעוקבים אחריהם - וזאת כבר הייתה תלונה שכמוה לא נשמעה מעולם. חומרתה הייתה צריכה לעורר מרבצו כל איש הגון - ולטעמי, המפכ"ל הנוכחי איננו איש כזה - בגלל השלכות העומק שיש לה על כל מערכות חיינו. אבל זה שוב לא קרה. אלשיך הלך, למעשה, בדרכם של חוקרי משטרה קודמים בתיקי נתניהו.
וכאן המקום לחזור לאחור כדי להאיר במקצת את אופיין של החקירות נגד בנימין נתניהו: 19 חקירות/בדיקות נפתחו נגד נתניהו מאז שהוא נבחר לראשונה לראשות הממשלה. מחנה השמאל הדקדנטי לא רצה להשלים עם בחירתו ב-1996. מוביליו של הסכם-התרמית עם ערפאת ציפו לניצחונו של
שמעון פרס. זה נגמר במפח נפש עבור הוזי אוסלו, כידוע, ומאז הם מנסים לסובב לאחור את גלגלי ההיסטוריה. זה התחיל כשיוחסה לנתניהו כוונה להשיג את תמיכת
ש"ס במהלך פוליטי מסוים תמורת מינוי של יועמ"ש שיבטיח לסגור את תיקי דרעי. לא היה, כמובן, דבר מופרך מזה - אבל דפוס הפעולה כבר נקבע: מדליפים לתקשורת דברי שקר ומנסים ליצור עננה של חשדות.
וכעת אלשיך - במהלך שלא קרה מעולם בעבר - שוקד על ההמלצות בעניינו של ראש הממשלה; מה שגורם לי להרגיש שתעשיית החקירות נגד בנימין נתניהו מקבלת תפנית מכוערת במיוחד. כמה מן העיתונאים שכבר אז הציבו את נתניהו כמטרה לחיציהם המורעלים מלווים את אלשיך בדרך העקלקלה שבה הוא בחר ללכת. אין לחבורה הזאת כל קושי לשתף פעולה עם מי שמבקשים להשיג בדרכים פסולות את מה שהם מתקשים להשיג בקלפי. מספיק לקרוא את הדוח של מח"ש שפורסם בימים אלה, כדי להבין לאיזה תהומות של סחי התדרדרה המערכת המשטרתית הבכירה.
ודוגמאות לטיפול מפלה, לא ראוי, מעורר סלידה, לא חסרות. לא מעט פרשיות אפלות, לכאורה, נקשרו בשמו של
אהוד ברק - אבל שומרי הסף לא ממש ביקשו לפשפש במעשיו. איש מהם לא סבר שאכיפה בררנית היא מעשה פסול ושיש בה כדי לעורר חשד בתום הלב של העוסקים במלאכה. וכך יכול היה ברק לחמוק מכמה וכמה חקירות מביכות ללא כתב אישום; מקורבים לו שמרו על זכות השתיקה בחקירותיהם. לאף אחד מהם לא הוצע מעמד של עד מדינה. אפילו התרומה בסך חצי מיליון דולר שהוא קיבל, לגרסת
אלדד יניב, מהטייקון
מרטין שלאף לא עוררה תשומת לב מרובה. בפרקליטות המדינה התעניינו הרבה יותר בנתניהו. למה להתעסק בתרומת הענק שקיבל ברק, אם אפשר להציק לנתניהו בזוטי דברים? ולמה לבקש לדעת כיצד הוחזר הכסף, אם בכלל, שהרי מדובר היה בתרומה על תנאי, אם ניתן לפשפש בדרך שבה סעדה
שרה נתניהו את אביה בימיו האחרונים?
וכך הלכה וגאתה תעשיית החקירות המוטות פוליטית - כן, כן פוליטית - בעניינים של כלום, תוך פגיעה מתמשכת והולכת בעקרון השוויון בפני החוק. כשמני מזוז, אז היועמ"ש, סגר את תיק "האי היווני" של
אריאל שרון, באורח תמוה, להבנתי, לא רבים מן העיתונאים שהיום דורשים את ראשו של ראש הממשלה הרימו גבה.
התרבות הנסמכת על עובדות-שקר (fake news) כדי לקדם מטרות שאין בינן לבין אכיפת שלטון החוק ולא כלום, השתלטה על חיינו - וזה מה שמטריד אותי: התיקים הנערמים על שולחנו של היועמ"ש מגבירים בי את החשש שהפארסה המשפטית הכי גדולה שאי פעם נראתה פה כבר נמצאת מעבר לדלת.
