האם הורה מסוגל לאהוב את כל ילדיו בצורה שווה כל הזמן, האם הילדים מצליחים להרגיש את האהבה הזו מבעד לביקורת ולקשיים? הצמה של אבא שעולה בתיאטרון הקאמרי מנסה לענות בכנות ובאומץ לב על שאלות אלו. ההצגה, שרצה כבר 500 פעמים, היא יצירה משובחת למדי, המתהדרת בקאסט שחקנים איכותי ומהוקצע. את המחזה המקורי כתבו רמי דנון ואמנון לוי והוא השלישי בטרילוגיות הדרמות המשפחתיות שיצרו השניים - "שיינדלה" ו"תיקון חצות".
המחזה דן, בין השאר, ברצונה של משפחה חלאבית במקור להיטמע בישראליות על-ידי שינוי שם המשפחה והערצת האשכנזיות, ובעיקר ביחסי הורים וילדים במשפחה. העלילה מספרת על משפחת ספיר, לשעבר ספדי, המתקבצת יחדיו עקב גסיסתו של האב, איחוד מחודש שמעורר את כל השדים. את עזרא האב מגלם בצורה מופלאה השחקן איציק כהן (המפיקים) שיוצר כאן דמות מקסימה, חזקה, ישירה ומצחיקה מאוד. גאולה נוני בתפקיד האם יוצרת דמות נאיבית ונוגעת ללב, המתמודדת עם האובדן המתקרב בעיקר דרך ויכוחים עם עזרא, אך נאמנותה אליו לא מאפשרת לה לשקר לו.
לזוג שלושה ילדים: הבת פרידה (עירית קפלן המקסימה ומלאת ההומור), שסובלת מצליעה קלה וסוחבת כל חייה שק עלבונות, אך בכל זאת נשארת מלאת אהבה ונתינה. הבן הבכור, ויקטור מנהל את רשת הסופרמרקטים של אביו. הוא חש מקופח תמידית לאור נאמנותו למשפחה, אך גם מלא רגשי אשם עקב בגידותיו התכופות באשתו. האח הצעיר במשפחה הוא אמיר, מרפא סיני בעל צמה, שברח עד יפן וסין מאביו הביקורתי ומכל מה שמשפחתו מייצגת, ועתה נאלץ להתמודד איתם פנים מול פנים.
יחסיהם של אמיר ואביו מהווים את עיקר ההצגה. את ההתמודדות עם גסיסתו של אביו הוא מעביר בהתרחקות ובשיחות עם הפסיכולוג (אלי גורליצקי), בהן הוא מנסה לפתור את בעיותיו עם אביו שהיה נוקשה אליו כל חייו ולטענתו "לא ראה אותו באמת". כשאמיר מגיע לבסוף הביתה, הוא מחליט לכפר על הניתוק ולשמח את אביו ע"י המצאה של חתונה עתידית דמיונית עם שכנתו ההריונית, כדי שאביו יראה שהוא סוף סוף "הסתדר".
בוכה או צוחקת?
העלילה הסוחפת הזו בביצוע המקצועי של הקאסט, מתרוממת לשיאי דרמה עם רגעים קומיים רבים והסיפור עצמו מרתק להפליא, כמו גם היחסים בין הדמויות. מעניין לציין כי בהצגה הספציפית שזכיתי לראות, אמיר קריאף, המשחק את אמיר, לא יכול היה להשתתף עקב פריצת דיסק והשחקנים חשפו בתום ההצגה, כי השחקן מיכה סלקטר נכנס לתפקיד בין יום, ולמעשה היה מחובר לאוזניות במשך כל ההצגה וקיבל את הטקסטים מקריאף כל העת. ועדיין, בזכות הטקסטים הנפלאים, ההעמדה והבימוי של דנון, הסצינות בין האב והבן היו מרגשות עד דמעות והמשחק היה משכנע, במיוחד ברגעי המתח. הבימוי עצמו היה מדויק ולא גלש לרגשנות מיותרת ולמרות הנושאים הטעונים, יש בו לא מעט רגעי הומור, בהם הקהל ממש גואה מצחוק. התפאורה רזה ביותר ומסומנת רק על-ידי חפצים ורהיטים, ללא אלמנטים עיצוביים שיעניקו תחושת שייכות עם מאפיינים ייחודיים. ובכל זאת, מדובר בחוויה מרגשת, ישראלית מאוד, ועם איציק כהן אחד גדול.