על שום מה? אני מנוייה לאופרה הישראלית מזה שנים רבות. בבואי למשכן לאומנויות הבמה נהניתי תמיד לצפות לפני המופע בתערוכות הפואייה ולחוש בשילוב הנפלא בין מוזיקה לבין אמנות פלסטית, באווירה מיוחדת של מה שמכונה בצרפתית espace culturel "מרחב תרבותי", אווירה של "עולם המוזות". אבל לאחרונה משהו השתנה מן היסוד באכסדרה של בית האופרה ולאו-דווקא לטובה.
תערוכות בפואייה בוויקיפדיה נכתב שהפואייה המכונה "אכסדרת בית האופרה" בנוי ממספר מפלסים הכוללים בין השאר גשרים דמויי גלים ואלמנטים אדריכליים נוספים בחלל המבנה, בעיצובו של האדריכל רון ארד, שזכה לביקורות חיוביות רבות. כל זה "טוב ויפה", כמו שאומרים, אבל השינוי בעיצוב הפנימי ובתכנים האמנותיים עורר בי הרהורים נוגים, אכזבה ואפילו מידה של כעס. בוויקיפדיה מצוין גם שמדי חודש מתקיימות תערוכות אמנות המציגות יצירות שונות.
אני יכולה להוסיף פרטים על אותן תערוכות מתחלפות שהוצגו באכסדרה לאורכו של הקיר השקוף בכניסה מס' 1 לאולם. התערוכות הוסיפו צבע ויצרו מעין פרולוג מקסים להצגת האופרה. החוויה הייתה כפולה: כבר בחוץ, מהרחבה המרכזית, המבקרים באופרה ראו בדרכם לכניסה את השתקפות היצירות דרך קיר הזכוכית, ובהיכנסם פנימה צפו באותן יצירות וברבות אחרות בפינות נוספות ומזוויות שונות. אני זוכרת באהבה ובנוסטלגיה רבות מהתערוכות המתחלפות, כל פעם של אמן אחר. באתר האופרה באינטרנט עדיין מופיע הסבר על התערוכות בפואייה תוך אזכור שמו של האוצר, אודי רוזנויין, ומספר הטלפון שלו.
הוא הציג במשך עשרים ושתיים שנים כ-600 תערוכות. "בעבר", סיפר לי אודי, "ציירים ופסלים מפורסמים, 'בעלי שם', ביקשו להציג באכסדרה וראו בכך כבוד". עם אלו נמנו גרבוז, בוקי שוורץ, אורי ליפשיץ, קלזמר, ציפי גבע, מרים כבסה, פיליפ רנצר, מוש קאשי, גלעד אופיר,
חיים טופול, תמר פוזיילוב, יוכי שרם, אלי צרפתי, צבי דובינסקי ורבים אחרים. לצדם נתן אודי כאוצר הזדמנות גם לאמנים שהיו בתחילת דרכם ולא הייתה להם במה אחרת. רבים מהם הציגו יצירות חדשניות, מעניינות, בעלות אופי ייחודי. אין לי ספק שהקהל אהב את התערוכות: יכולתי להיווכח אישית בהנאה של המבקרים, וזכורות לי אפילו שיחות אינטלקטואליות בפואייה על הערכת האיכות של היצירות. אחת השיחות גלשה למינוח המשותף למוזיקה ולאמנות פלסטית: מילים כגון צבע, כרומטי, קולאג', דיסוננס, קישוט, הרמוניה, קצב, טקסטורה, וריאציה... לאחרונה, בבואי לאופרה הופתעתי מאוד למצוא חלל ריק, ואקום. שאלתי את עצמי האם מדובר במדיניות חדשה, הקשורה אולי לכניסתו לתפקיד של מנהל חדש לאופרה. "המלך מת, יחי המלך"?
אמנם בקומה שמעל הפואייה, באגף השמאלי ליד המקום המכונה בשלט "טרקלין אגודת הידידים" ולאורך הקיר ובהמשכו במורד המדרגות, מופיעים צילומים מהפקות אופרות שונות. עשויים לצפות בהם בעיקר אלו שמקום מושבם בגלריה ובאולם העליון בצד שמאל ומשום כך עולים לקומה זו. בינתיים האכסדרה הראשית בכניסה לבית האופרה נותרה עירומה וחפויית ראש, עם תוספת שולחנות וכסאות ליד המזנון, שבאו אולי משיקולים פרקטיים, אך על חשבון היצירתיות האמנותית והאסתטיקה.
שינוי נוסף התבטא בסגירת חנות המוזיקה, בה היה מבחר גדול וייחודי של תקליטורי אופרות, DVD וסוגות שונות של מוזיקה קלאסית. צלילי המוזיקה ובהן אריות מאופרות שונות היוו מעין קבלת פנים מוזיקלית לקהל הנכנס, בייחוד כיוון שלרוב, האריות היו שייכות ליצירה שעמדה לעלות על הבמה. אני זוכרת אוהבי אופרה שביקשו להשוות אינטרפרטציות שונות לאותה יצירה ונברו בין הקלטות לשמע צלילי הרקע הקסומים של מוצארט, רוסיני, בליני, דוניצטי, ורדי, פוצ'יני ועוד. לא עוד, חנות המוזיקה הפכה לגלריית אמנות קטנה ובנאלית למדי, כמוה ניתן למצוא עשרות ברחבי העיר.
קיר ההנצחה של גארי ברתיני כאב לי במיוחד למצוא בין השינויים שחלו במרחב בית האופרה קיר עירום לחלוטין, אותו קיר שעליו הונצח
גארי ברתיני. האם מחיקת קיר ההומאג' לזכרו הייתה גם ביטוי למדיניותו של המנהל החדש? כזכור, גארי ברתיני היה מוזיקאי, מלחין ומנצח עתיר תהילה, בין היתר חתן פרס ישראל למוזיקה ב-1978, מאסטרו שזכה אפילו באיטליה, מולדת האופרה, לתואר מנצח השנה ב-1995 והמנצח האופראי הטוב ביותר ב-1998. הוא אכן ניצח וזכה לתגובות נלהבות במיטב בתי האופרה בעולם. אבל, פיתוח אופרה ישראלית מקורית היה קרוב במיוחד ללבו. הוא היה המנהל האמנותי/המוזיקלי של האופרה הישראלית החדשה (ע"ע ויקיפדיה) מ-1989 ועד יום מותו ב-2005 (הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה, יותר מכל המנהלים המוזיקליים האחרים של המוסד הזה גם יחד!...).
היעלה על הדעת למחוק את קיר ההנצחה שלו?! החלטה זו אינה מעידה רק על חוסר רגישות אלא מהווה גם פגיעה בזיכרון היסטורי: ניסיון לא מובן למחוק את זכר העבר, תוך התעלמות מתרומתו האדירה לקידום תרבות האופרה בארץ. מכל מקום, יש פה אמירה בוטה שמעלה תהייה... בתי אופרה גדולים בעולם שומרים בקפידה על כבודם של האבות המייסדים ועל זכרם של מנהלים מוזיקליים, מנצחים ואומנים דגולים לדורותיהם.
בימים אלו מועלית האופרה "דון קרלו" (מאת ג'וזפה ורדי, על-פי מחזה של פרידריך שילר) בהפקה חדשה, וזכיתי לצפות בה להנאתי פעמיים, עם שני צוותי הסולנים. בתוכניית האופרה, מופיע עמוד עם מילים חמות על גארי ברתיני מלוות בהודעה כי האופרה הישראלית מקדישה את ההופעה של דון קרלו בתאריך ה-17 במרץ (יום מותו לפני שלוש עשרה שנה) לזכרו כ"מורה, מחנך, אמן, מנצח וידיד". אבל מי יזכור עמוד זה בתוכניית "דון קרלו" בסיום הסדרה? "ג'סטה" זו, ככל שהיא מכובדת, בטלה בשישים, בלשון המעטה, לעומת ההנצחה הקבועה של הקיר לזכרו, אותו קיר שנמחק באחת.
אני מקווה שהשינויים הנוגעים לסוגיית התערוכות הם זמניים ושהפואיה ישוב להיות ססגוני, מאתגר, יצירתי, חם ומהנה - מרחב תרבותי הולם לבית אופרה. זאת ועוד: מוסד שכבר הספיק לצבור יוקרה בזכות הפקותיו, מן הראוי שיידע לשמר מסורת ולכבד את זכר מקימיו.