אותה האדרת בשינוי הגברת
התקשורת הישראלית ניפחה את הסיקור של הבחירות הפנימיות במפלגת השמאל הקיצוני (מה הערך החדשותי?), אבל במרצ אין כל חדש. בסך-הכל יו"ר קיצונית אחת החליפה יו"ר קיצונית אחרת, ובמלים אחרות, קיבלנו אותה האדרת בשינוי הגברת. אפילו בזכוכית מגדלת לא ניתן למצוא הבדל של ממש בין גל-און לבין הר-חול (זנדברג). הן הגל והן ההר עלולים להפיל את עצמם עלינו כמין צונאמי מעשה ידי אדם.
הגורם היחיד שיש בכוחו להגדיל את מרצ איננו
תמר זנדברג אלא
אבי גבאי, היו"ר התורן של המפלגה האבודה. ואמנם, התבטאויות שונות של האיש מבריחות אנשים מן השוליים הקיצוניים של מפלגתו אל מפלגתה של זנדברג. במלים אחרות, מדובר בכלים שלובים בין שתי מפלגות השמאל (
ולא השמאל-מרכז כפי שפרשנים מסוימים מנסים להציג אותן כדי להסוות את קיצוניות השמאל). למען האמת, תופעת הכלים השלובים קיימת גם בימין, בין הליכוד לבין
הבית היהודי.
מכיוון שהסקרים מראים מגמת היחלשות בעבודה ומגמת התחזקות במרצ, אין להוציא מכלל אפשרות שבנסיבות מסוימות
ציפי לבני,
עוף החול הנודד שמאלה בפוליטיקה הישראלית, תחליט בשלב כלשהו לנטוש את המחנ"צ ולחבור אל מרצ, אם שם יהיה לה סיכוי גדול יותר לשרוד בכנסת. אצל עוף החול לנאמנות יש משקל נוצה. נראה שאבי גבאי, בהבדל מ
יצחק הרצוג, כבר זיהה שמדובר בנטל שעדיף להשליכו מן הספינה הטובעת.
ההתחזקות המסתמנת במרצ היא שולית מאוד וזמנית מאד, כי המפלגה מקצינה ומתקרבת אל הרשימה המשותפת. ללא מציאות זו ייתכן שבאמת זנדברג הייתה מסוגלת להמריא על חשבון גבאי. אבל, כאשר היא, כמו חבריה, חוזרת על שקר "הכיבוש" ועל המסקנות המתבססות על השקר הגזעני, הציבור הציוני מואס בה.
במרצ נשמעים קולות צבועים המזהירים מפני קשרים בין מדינת ישראל לבין מפלגות ימין באירופה, שמא הן אנטישמיות. אבל, השמאל טובל ומרצ בידו: כאשר פעילי
השמאל הטרנספריסטי עולים לרגל בזה אחר זה (או אחר זו) אל מכחיש השואה האנטישמי מרמאללה (איבן כלב), וכאשר מנהיגי השמאל דוגלים בטרנספר גזעני של יהודים מבתיהם בארצם, הם חושפים את האמת:
השמאל הקיצוני בישראל מסוכן יותר מן הימין (הקיצוני יותר והקיצוני פחות) באירופה. על כן, אל יתפלאו בשמאל הישראלי על כך שהציבור רואה בהם משענת קנה רצוץ ונוטש אותם.
