לקוחות הכבלים אשר זפזפו לתומם בימים האחרונים, בוודאי שמו לב שמשהו חוסם להם את רוב המרקע. תפריט השלטוט הקבוע גידל פרסומת סרטנית, ששלחה גרורות לכל הערוצים ובישרה כי "הערב עולה התוכנית היומית החדשה של
מה קשור?". לא היה מאושר ממני בערב יום ראשון, כאשר הגיע השעה היעודה. לא בגלל התוכנית עצמה, אלא מפני שסוף סוף אפשר היה לראות מה קורה על המסך.
מה שמדאיג אותי מאוד, היא חשיפת היתר של המצחיקנים.
ציון ברוך, שלום מיכאלשווילי ואסי ישראלוף, שהחלו כשלישייה קומית קטנה מרמלה, ונמצאים כבר שנתיים בתפיחה מגמתית. בדיוק כשהספקנו לשכוח שיש להם דיסק ושהם יודעים לשיר מהלב, הם מבצעים מחדש את השיר "גרעינים" של להקת "דודה". את הקליפ שלו אולי כבר ראיתם בתחפושת של פרומו לתוכנית, שישיג עוד קצת זמן רדיו. ואסור לשכוח שלתוכנית החדשה יש לקרוא
"התוכנית היומית של מה קשור", כדי להבדילה מ
"הישראלים" המשודרת בערוץ 2.
לתוכנית היומית של השלישייה נותרו עוד 112 תוכניות לנסות ולהתרומם, כך לפחות נכתב בחוזה
שנחשף בדה-מרקר. אולי יוכלו הנובורישים להתנחם בעובדה, שיותר נמוך מהלימבו הטלוויזיוני הנוכחי, אי אפשר לרדת. אז נכון, הטריו הרמלאי ידוע בהומור העממי שלו. לראייה, את התוכנית הם פתחו בשיר "כמה יוסי", של ברי סחרוף. בהחלט בחירה חוצה קהלים. אך יש הבדל מהותי בין עממי, לסתם שכונתי. נדהמתי לגלות שלאורך כל התוכנית, לא הצליחו המנחים ואורחיהם, להרכיב משפט אחד בעברית שלא נולדה ברחוב.
מונולוג הפתיחה הפך בעצם לרב שיח, בגלל ריבוי המנחים, והתוצאה היתה מדוקלמת למדי. התזמון הקומי שלהם טבעי, כיחידה וכבודדים, אך אין לו משמעות כאשר הם אנוסים להקריא מהטלפרומפטר. גם המערכונים, שאמורים להיות הפיתה והחומוס של התוכנית, כשלו מלהצחיק. המערכון באולפן ניסה לעלוב בח"כ שאבו, והיה די עלוב בעצמו. למערכון המוקומנטרי דווקא היתה פואנטה, אבל היא הייתה מטופשת מיסודה. בסיום, קינחו השלושרים בשיר נוסף, כי אולי שכחנו מאז תחילת התוכנית שמדובר במולטי-טאלנטים.
נוסף על כל הצרות, קשה להבין כיצד יעבוד השילוש הקומי הזה כמראיין. המפגש עם
שלומי שבת, היה דומה יותר לשיחת חולין מאשר לראיון כלשהו. אחריו, הגיעה
מירי בוהדנה בגירסה המעוברת, שלמזלם של המנחים השתלטה על הראיון ("מה קורה רמלה?"), ונראתה זורחת מתמיד עם בייבי באבו בבטן (נסו להגיד את זה שלוש פעמים ברצף).
השלושה מופיעים יחד מאז שהיו ילדים, אבל אין סיבה שזה יהיה קהל היעד שלהם. ניכר כי הם באמת מתרגשים מן המעמד, אך זה לא מפריע להם להיות מרוצים מעצמם, ולחשוב שהם נראים טוב בחליפות. הם מתחנפים אל הקהל, כל האורחים הם חברים נורא טובים שלהם, והפורמט הדהוי שהוריש להם יצפאן הבלוי, תקוע להם בגרון. וכשכואב הגרון של המגישים, מסתבר שדווקא הצופים לא יכולים לבלוע יותר.
לכן, אני מציע הרעבה כפולה. מצידם, שיירגעו מעט, ישתפשפו קצת, ויתחילו להכתיב בעצמם את הטון. פחות הפקה, יותר כיף. מצידנו, כדאי להתחיל בגמילה איטית ממנת היתר המשולשת. אפשר לעשות זאת כבר הערב (שלישי) כאשר "הישראלים" תגיע אל הפרק האחרון שלה. חוץ מזה, מומלץ לחזור בלב על המנטרה הבאה:
"לפחות הם לא יצפאן".
