יש ביטויים עממיים במזרח, שהמִּשתַמֵּש בהם, אינו מתכּוון למַמְשָם בפועל. לעתים, הביטויים מְלוּוים בתנועת ראש או ידיים, וכל תפקידם להביע שביעוּת או אי-שביעוּת רצון וגִנּוּי לְמעשיו של זה שֶׁאליו מופנה הַגִּנוּי, או המחֲמאָה.
לאחרונה, השְׁתַמּש אַבּו מָאזן, בַּבִיטוי הערבי "יִכְרַב בֵּיתָךּ" כלפי נשׂיא ארה"ב טראמפ. בוודאי אבּו מאזן לא התכַּוֵּן מָמשׁ ששאיפתו היא באמת החְרָבַת ביתו של טראמפ, אלּא, רק כוונתו הייתה, להביע את אי-שביעות רצונו ממנו בלבד.
מאידך-גיסא, אלה אשר אינם בקיאים בהתנהגות המזרחית ובהווי חייהם, עלולים או עשׂוּיים לפָרֵשׁ ביטוי כלשהו שלֹּא כְּכַוָּנָתוֹ של הדּוֹבֵר, אלּא רק על-פי הפירוּש המּילוּלי, האמתי וְהַמּלוֹנִי של הבּיטוי וכך פשוט, הם טועים בהבנת הנשמע.
הנה, דרך משל, רבים משתמשים בביטוי כַּפָּרָה, וכוונתם האמתית היא רצונם לשַׁדֵּר למי שאליו מופנה הביטוי, סימן של חיבה ואהדה, ולא ממש כוונתם לָמוּת כתחליף במקומו.
בהיותי צעיר לימים, בישיבה בגולת עירק, נהג הרבּי להשתמש בביטויי גינוי או עידוד לילדים כמו: חמור גָּרם, רָשע, בוּר ועם הארץ, סומא בשווקים (למאבֵּד את פסוקו במקרא), אֶבֶל עליךָ, רְמָאד (אפר), רשע מרושע. ביטויים המלווים בהבעת פנים של רוגזה. ביטויים שהרבי השְתּמֵש כלפי צאן מרעיתו, כְּדרך אגב וכשִגרה, מבלי כל כוונה להזיק, חלילה, לילד, אלא, רק להביע את אי-שביעות רצונו מהתנהגותו.
נורמות משתנות
מאידך-גיסא, הרבי גם הרבה בתשבחות כמו: חכם, נבון, לָא יִכְלִיךּ (בל תחסר), אַלְלָה יִעְתִקַךּ - (ישמֹרְךָ), בן פורת יוסף!, הַלָא בִּיךּ (ברוך בואך), מָאשָׁאלְלָה (מה שרצה השֵּׁם).
אכן, יש כאן לפי הִלְכות החיים של ימינו, מין גוזמה בשימוש בביטויים השליליים האלה, שנשענו אז על הביטי "חוסך שבטו שונא בנו", ואני מעיד, שלא פעם שמעתי במו אוזני, שָם בגולת עירק, איך שהורים פנו למורה באומרם "השוּמן של בני לך והעצמות לנו" כלומר, רשאי הנך המורה, להענישו ולהכותו.
נורמה זו הייתה מקובלת. גם הילד שֶׁאחֵר לכיתה, היה ניגש למורה, מכווץ אצבעותיו ומצפה, לְמִסְפַר מכּות סרגל על קצות אצבעותיו. היום עשויים רבים לכנות התנהגות זו, כאכזרית, כפרימיטיבית, אך זאת הייתה הנורמה המקובלת, וכידוע נורמות משתנות.
על-פי הנורמות המערביות, המושְׁתתות על תכנון, דיוק והקפדה יתרה על הפרטים, נתפסים ביטויים מזרחיים אלה, כביטויים המביעים את כוונתם האמתית ובכך הם טועים בהבנת הנשמע.
בהקשֵר זה, יש לציין את ד"ר אברהם בן יעקב בספרו "מנהגי יהדות בבל בדורות האחרונים". בעמוד 91, מביא הקללות בערבית ופשרן, וגם אנוכי בספרי "נוֹפֵי יַלְדוּת מִבֵּית אַבָּא" בעמוד 106 הבאתי שיר "וְאֵיךְ קִלָּלְנוּ"? כמובן, תרגמתי את הקללות מן הערבית לעברית, ואני שוב מדגיש, לא הייתה לרוב למקלל, כל כוונה למַמֵּש את קללתו, אלא להביע כעסו ואי שביעות רצונו.
אצטט מן השיר בן י"ב בתים, מספר בתים, לא עליכם!
תַּלְבֵּנָּה עֵינֶיךָ
וְלִבְּךָ דֹּם יִדֹּם
יִתְפַּחֲמוּ פּנֶיךָ
צַוָּארְךָ לַגַרְדֹם
יֵשׁ עוֹד הַרְבֵה קְלָלוֹת
לֹא כֻּלָן הִזְכַּרְתִּי
סְלִיחוֹת וּמְחִילוֹת
אִם רוּחֲךָ עָכַרְתִּי
קְלָלָה הִיא קְלָלָה
כֵּעֵין עוֹנֶשׁ עַל חֵטְא
מִמְּאֵרָה מֵאָלָה
הָאֱמֶת אִישׁ לֹא מֵת!
היום כאמור, ביטויים שליליים אלה אינם מקובלים, ואינם עוד שגורים בפי הרוב מיוצאי עירק או המזרח. מלבד אולי, בודדים, שביטויים אלה, נותרו בפיהם כְּגִירְסָא דְיַנְקוּתָא, אך הם פָּסו מפי הדור החדש.
בזמנו, כאשר הרב
עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, השתמֵּש בְּמִספר ביטויים מזרחיים, שלא היו מקובלים בפי המוני הישראלים, כעסו עליו, הם לא הבינו כי בכעסו שחרר קיטור, ולא תמיד הבינו את הבנת הנשמע מפיו.
מאידך-גיסא, ביטויים אחרים בהם השתמש הרב, נוגעים לענייני אמונה כמו "חיילים נהרגים בגלל חילול שבת" או "הנספים בַּשואה הם גלגול נשמות שחטאו" או "צרותנו שורשם בחטא העגל". ביטויים אלה, קוממו רבים, ובזמנו התייחס אליהם
יוסי שריד המנוח במאמר מיום ששי ז' בחשון תשע"ד 11.10.2013, בטענה שהציונות דחתה את הצפייה למשיח ופנתה אל דרך מעשית, תחת התפילות. הציונות היא תנועה מעשית, חילונית, אף כי מן הראוי לכבד את המורשת המפוארת של עמנו. שריד צדק אך איש באמונתו יחיה.
וחלילה בל תבינו, כי מֵקֵל אני ראש, בַּשימוש בִּקללות, בְּאָלות ובגינויים, אלא, כוונתי היא להסביר ההבדלים בין כוונת הדוברים המזרחיים, לבין הפירוש המילולי המדויק של הביטוי. הן לא תמיד מתכוונים בני האדם למַמֵּש את מוצאי פיהם, לפיכך נאמר: "אם הדִיבּוּר הוא מִכּסף השתיקה היא מזהב.
