לפני שלושה חדשים נטשתי אתכם קוראי היקרים שלא בטובתי ונעלמתי מאופק הקריאה שלכם בעקבות תאונה שבה נפלתי ושברתי את אגן הירכיים ומפרק הירך. הרופאים המומחים במוסד הרפואי במרכז הארץ בו אושפזתי החליטו שמסוכן מדי לנתח אירוע מורכב שכזה ולכן החליטו להשכיב אותי במיטת אשפוז עד שהשבר יתאחה מעצמו. משך הזמן שנדרש ל"תרגיל" הזה היה כחודש וחצי של שכיבה על הגב ללא תזוזה. ממש חשוב כמת. אך זו לא הייתה הצרה העיקרית. בעת הנפילה נוצר בחלק התחתון של אחורי פצע רחב ידיים שדרש טיפול יומי ומשך זמן רב להחלמה. אך כדי להוסיף צרה על צרה צרורה הסתבר כי כאשר הגעתי לבית חולים היה לחץ הדם שלי 50/30. ממש על סף ההתפגרות. צילומי רנטגן שנעשו בדחיפות הראו כי השבר גרם לקרע בעורק שלתיקונו נדרש טיפול כירורגי מידי. כך נשלחתי לשולחן העבודה העדינה של מומחי בית החולים שממש הצילו את חיי במה שהוגדר כהלחמה עדינה במסע צינתור מסתורי בתוך עורקי, מימין לשמאל. חיי אכן ניצלו ולא היה ברור לי למה. אולי כדי ללמוד את פירושה המדויק של המלה סבל יומי קבוע. וכך בין שינה לעילפון קל המשכתי להתקיים. נשים יפות ומומחיות לבושות מדים לבנים טיפלו בי ואני אפילו לא ידעתי להבדיל אם הן נשים או גברים. ההבדל היחיד היה צבע הטבעות על ידיהן. בחלומותיי ליטפתי אותן וקיוויתי כי יבוא היום ואני אוכל לחוש בכפות ידי את עורן הרך.
מריצה לשאת את הכרס. במהלך הימים שהצטברו לשבועות למדתי לדעת כי בראש המחלקה הרפואית שבידי מומחיה נפלתי עומד רב מג רפואי, אדיש לחיי אדם, הנושא בהדר את כרסו הגדולה המשתפלת במורד מתניו, כאילו הייתה משהו שיש להתגאות בו ורק מריצה חסרה לו לשאת את העומס הכבד. עיניו היו כחולות וחסרות מבע אנושי כמו עיני פרנקנשטיין, הרגעים הבודדים שבהם חלף אל מול פני באקראי לא גילו רגש אנושי. מעולם לא שוחח אתי, אף פעם לא ראיתי אותו מחייך ולא שמעתי את קולו. נראה היה לי כי כולנו רק מספרים בעיניו. הוא גם לא שאל לשמי ורק בחן את תגיות הזיהוי הצבעוניות שהוצמדו לידי. תחת פיקודו הופקדו מספר רופאים כדי לבדוק מה מצב צאן מרעיתו. הצאן האומלל הזה, לקראת סיום מסע חייו, היה מחזה בתמונות של הנוטים למות במוקדם או במאוחר, כאילו היו שחקנים במחזה הקרוי "מסע לגיהנום". קטועי רגלים וידיים, חתומי מבע הבוהים אל היושבים מולם בשולחן האכילה, שלוש פעמים ביום.
הארכי רופא הזה התאווה כבר מצעירותו להיכנס לרשימת תהילת העולם של הרפואה אבל כיוון שהתחרות הייתה עזה וכל היפים כבר חטפו לעצמם את התחומים החשובים כמו ניתוחי לב החליט הרפואן הצעיר לכבוש לעצמו עמדה שאיש מלבדו לא חפץ בה ובחר לצערו את מה שנותר כשארית הפליטה ומעט התהילה שהפרופסור המדיציני הזה כה חשק בה. כדי לזכות בשם בגיבורים המציא הפרופסור שלנו שיטה חדשה ומשוכללת שחשק בה, לימים שכבר יהיה רופא מומחה. המבחן שאותו הציג לרופאים ששירתו תחתיו היה פשוט. הזוכה בתחרות הוא מי שתחת ידיו יצטבר המספר הרב ביותר של ההולכים בדרך שאין ממנה חזרה. הוא איבחן את מספר הנוטים להיכחד מן העולם והפנה אותם בתוקף שרירות ליבו למוסדות רפואיים אחרים שבעבור מזומנים היו מוכנים לעשות הכל אפילו אם הופנו אליהם חולים כתחנה אחרונה לפני הסוף. למשל אלה הנושאים בכנפיהם את השם המכובד בתי אבות. בשיטה זו הלך והצטמצם מספר המתים שבדרך במוסד שעליו היה מופקד וכך יצא שמו לתהילה ברבים כרופא מעולה שדרכו לפרס נובל נסללה לפניו . יודעי דבר נהגו לגחך מאחורי גבו הרחב ולשאול את עצמם האם השיטה הזו תביא אותו לזכייה בפרס המהולל או בחשבונאות. הייתה לפרופסורנו הנכבד עוד שיטת הטעיה. הוא הבטיח לצוות הרפואי שלו כי הוא מתחייב להוציא את החולים לחופשי "על הרגליים" הוא רק שכח לציין אם כוונתו כשהם שוכבים ורגליהם מופנות קדימה ללא מוצא.
רב ושמו שושנה. כדי לקרב את המאושפזים אל מלכות השמים מונה רב לבית החולים. לרב הזה קראו שושנה. היא הייתה אישה. הרב הזה שכונה בתואר רב'ה היה אמור להיות אוזן קשבת למצוקות ההולכים בשתיקת הכבשים אל עולם הדממה. הייתה לה אוזן קשבת לשושנה הזו שלמדה במיטב המוסדות האקדמיים בעולם. קשה לדעת על-פי איזה קנה מידה נבחרה שושנה לתפקיד. אבל דבר אחד היה ברור. היא הייתה האוזן החשאית לקולם של החולים. ואכן קולם נשמע אבל המסר עבר רק להנהלה הראשית כדי לסייע לה לפתור את בעיותיה. אם להודות על האמת שושנה הייתה נעימת שיח אבל עיקר עניינה לא היה לפתור את הבעיות אלא לרגל מאחורי קווי האויב של החולים. גם אלי הגיעה שושנה. כנראה שהייתי מקור פוטנציאלי לצרות עבור הנהלה כל יכולה עד כמה שיכול מאושפז אחד בודד כמוני לעשות צרות. הרב'ה שושנה ניסתה לחפור ממני מידע. אבל אני עשיתי את עצמי חסר דעה ברורה ופיזרתי באזניה סיפורי סבתא ממהלך חיי שלא הייתה להם כל משמעות ולא יכלו להביא לה כל תועלת. ולכן הלכה ושבה עוד ועוד. קיוויתי שההנהלה לא תוכל להפיק כל תועלת מן המידע המטעה.
הרבנית החטפנית. בית החולים, בעיקר במחלקות המיועדות לישישים חסרי כל ומותשי כוח ונשמה הינו יעד לגנבי מזון לקיום להם ולבני משפחותיהם. את זאת כנראה לא יודע פרופסורנו הנכבד. אילו רק ירד אל העם הדך היה מגלה בקלות את האמת. אבל הוא לא טרח ואולי לא רצה. הנה תמונה שחוויתי במו עיני. בעודי יושב ליד שולחן האכילה ראיתי לפתע ראש מציץ מן החלון ומביט אנה ואנה. כאשר ננעל המבט על המטרה, תוך התעלמות מן העיניים הצופות במחזה, נשלחה יד אישה צעירה עטורת תכשיטים אל הביצה הקשה שהייתה חלק מן התפריט היומי ומיהרה להיעלם. תוך דקה שוב הופיע הפרצוף הנאה בחטף, בחן את המצאי שעל השולחן חטף קופסת שמנת ונעלמה. היד הייתה שייכת לגברת צעירה לבושת חליפה אפורה שהמשיכה במסע הרכש. הפעם נעלמה היד ובתוכה פרוסת לחם שחור. השלל המרשיע נעלם בתיק הצד והגברת נעלמה מעיני בדרך החוצה כאילו לא אירע דבר.
גיבורת מחטפים אחרת הייתה אשת הרב שנהגה להגיע מעשה יום ביומו כאילו היא מוזמנת לארוחה עם בעלה הרב עטור הזקן הלבן. אנחנו נהגנו לכנותה הרבנית הסחבנית. היא הייתה נוהגת להתיישב ליד בעלה נותן לחמה נוטלת ביצה קלופה מצלחתו ושואלת אותו: "טעים, נכון?" הוא היה מהנהן. תגובתה הייתה מפתיעה. היא תקעה את שיניה בביצה הלבנה ואומרת לבעלה: "אתה צודק" והממשיכה לנגוס ולבלוס. כשסיימה יצאה לסיבוב הופעות בשולחן אחר. אולי שם תעלה בחכתה טרף נוסף.
פאה חדישה לעידוד התיאבון. כל איש ושיטתו. שיטה אחרת הפעיל מי שהציג את עצמו כבנה של אחת הדמויות. מן המראה החיצוני אי-אפשר היה לדעת אם המדובר בגבר או אישה. הדמות ישבה מולי עצומת עיניים ראשה מוטה לימין כאילו עומד ליפול, שערה הלבן קצוץ כעומד לנשור, צלחת מזון מונחת לפניה ואין איש לידה. לפתע הופיע הבן הבלתי נודע. "את נראית מצוין" אמר לאשה המנותקת מן העולם.. כשלא הגיבה קם והלך. כעבור דקה חזר כשהוא אוחז בידו פאה נכרית חומה, הניח אותה על ראשה של אמו ואמר לה, "עכשיו אימא את נראית יפה, במקביל לקח את צלחת הסלט והחל סועד את לבו. כשבין הנגיסות הוא משמיע את ברכת המזון. האם לא הגיבה והמשיכה לנום כשראשה צונח עוד עד שגרם לו לצנוח ואז התעוררה.
רפואה של חוקן ושמן קיק. פרופסורנו כבד המשקל רואה כל אך אינו מבחין בדבר. עושי דברו פעלו על-פי הוראותיו הסודיות., וזו תורתו הרפואית. נשברה לך רגל ועברת ניתוח? - שמן קיק וחוקן. ואם לך זה לא הספיק אל דאגה גם אתה וגם שכנך תקבלו עוד מנה. ולא חשוב על מה ולמה. זו הרפואה לשיטתו של השואף לגדולות. לכל מחלה תרופה - העיקר שתהיה חוקן ושמן קיק. ולבית החולים הזה יצא שם בגיבורים כאילו הוא הטוב במזרח התיכון. ועתה חולה, לך ברח מכאןאם אתה יכול.