בגל ההגירה הגדול של יהודים רוסים לאמריקה בשלהי המאה ה-19 היו בעלים שנסעו תחילה ושם - לא שמרו אמונים לנשותיהם. איש כזה שלח לאשתו מברק בזה הלשון: "התחילי לדאוג, מכתב בדרך..." אני מסתכן להיראות כנודניק ומזהיר כאן שוב, בפעם המי-יודע-כמה: מכתב, מכתב-בגידה בדרך!
כל כמה ימים מחמוד עבאס (אבו-מאזן) דוחה בפומבי את "תוכנית השלום" תוצרת טראמפ, המכונה "הדיל של המאה". ואם הוא דוחה, יש להניח שהוא גם יודע מה הוא דוחה, כלומר שהתוכנית, לפחות בקוויה הכללים, מונחת לפניו. רק אנחנו לא יודעים. וגם רב-המחבלים אסמעיל הנייה, בנאום פומבי, תקף את מחמוד עבאס על היותו מוכן, כביכול, ללכת לקראת התוכנית האמריקנית. משמע, גם ראשי החמאס יודעים.
מסעודיה בוקעים קולות בזכות "דיל-המאה", ובעל טור פנה ישירות אל שלטונות רמאללה בנוסח 'קבלו את העסקה גם אם אינה מושלמת לטעמכם..." יוצא, שגם הסעודים יודעים!
בימים האחרונים נודע על הצעה מטעם הצוות המנהל את "תהליך השלום" נוסח טראמפ, למחמוד עבאס (המחרים את התהליך מפני שהוא "ברוגז" על פתיחת השגרירות בירושלים) להזיז את הדיונים על ירושלים לסוף הרשימה, ובכך לבוא לקראתם. מה גדר המיקוח? אנחנו איננו יודעים. כי רק הם יודעים, אנחנו איננו יודעים כלום.
לאחרונה (ב'מעריב' מן ה-27.4.18) קבלנו מאת שר הביטחון ליברמן לפחות ערך מספרי, את הספרה '74'. בנוגע לאותו 'דיל' שמתבשל, אמר השר: "דברים נעים בכיוון הנכון. יש הבנות לגבי 74% מן הנושאים".
מכאן, שמה שהערבים יודעים גם קומץ יהודים - לגמרי בצמרת כמו שר הביטחון ובוודאי גם ראש הממשלה, יודעים. מי עוד? לא ידוע. ללא ספק, רוב השרים והח"כים של הליכוד, אם לא כולם, מרכז הליכוד, צמרות מפלגות הקואליציה, עם ישראל. ועדיין אנחנו מתיימרים להיות דמוקרטיה.
יתר על כן, תוכנית טראמפ לא הורדה משמיים כמקשה אחת, כעובדה מוגמרת, כזה ראה וקדש. הנה פונים לאבו-מאזן ומציעים לו שינוי וליברמן מדבר על "הבנות", כלומר על תהליך דינמי של שכנוע. פירוש הדבר, שתהליך הגיבוש והניסוח של "תוכנית טראמפ" הוא גופו כבר מהווה את המשא-ומתן, ורק מצאו לו שם חדש מפני ש'תהליך השלום' ההוא עוד זכור כמי שקבר תחתיו 1,500 יהודים וכמה אלפי ערבים, את "קורבנות-השלום". לכן, מי שרוצה להציע לנו more of the same" " (עוד מאותו הדבר) חייב לפחות לשנות את השם, וכך נולד המותג המסחרי "ה-דיל של המאה".
רק נתניהו בהזדמנות קודמת הבעתי את חשדי שלא רק הסחורה אינה חדשה באמת, כי אם גם בעלה הרשום,
דונלד טראמפ. לא הסתרתי את דעתי שהמחבר האמתי הוא
בנימין נתניהו שנוח לו להסתתר מאחורי גבו הרחב של טראמפ. ואם ה-דיל אינו כולו מעשה ידיו, זו לפחות קו-פרודוקציה של השניים. אישור לתיאוריה הזאת קבלתי ממקור לגמרי לא צפוי: מי שתואר בערוץ 20 בטלוויזיה כ-'ידידו' של נתניהו, הפרופסור המשפטן האמריקני הידוע
אלן דרשוביץ, נשאל בערוץ הזה על נושאים שונים, וביניהם על החקירות הפליליות שמתנהלות כאן נגד ראש הממשלה. וכאן הוציא הפרופסור הנכבד מפיו את המשפטים שהחרידו אותי:
יש לשים קץ לחקירות האלה, אמר, ולאפשר לנתניהו לסיים את הקדנציה שלו. למה? כי, כך דרשוביץ, זה חשוב למען השלום ( בסוגריים - שדרשוביץ הוא יונה פוליטית צחורה). אני יודע זאת, הוסיף, הייתי בבית הלבן ודיברתי עם גרינבלט, עם קושניר ועם הנשיא בעצמו על מאמצי שלטון טראמפ להציע תוכנית שלום - ו ר ק נ ת נ י ה ו יכול לעשות את הפשרות הנחוצות שיביאו את השלום הטוב שיבטיח ביטחון ויקצה לישראל את מקומה הראוי לה בזירה הבינלאומית.
עד כאן דרשוביץ, והואיל והאיש ידוע ומפורסם בעולם כעורך דין ומלומד מן השורה הראשונה, אין ספק שדבריו רציניים ולא התפארות סתם. כלומר, מבין כל הנפשות הפועלות בתהליך השלום של טראמפ, "רק הוא, נתניהו, יכול". ומה הוא יכול? "לעשות את הפשרות!" והואיל ודרשוביץ רווה מהן נחת, מותר לנו - חובה עלינו - "להתחיל לדאוג", לחשוש ולהתכונן לבגידה רבתי בארץ ישראל.
לאור (יותר נכון: לחשכת) דברי דרשוביץ נקל להבין את הסיבה, מדוע נשמרים פרטי התהליך בסוד מפני עם ישראל, אשר חזקה עליו שאחרי טראומת שרון לא היה מקבל עוד מכה כזאת מידי מנהיג ישראלי, מה גם מאדם העומד בראש המחנה המכנה את עצמו "לאומי". את התוכנית מבשלים נתניהו את טראמפ בדיסקרטיות עם הסעודים ובעלי בריתם, מגששים ברמאללה, ואצל ליברמן כבר הגיעו ל-74% "הבנות".
על-פי כל המקורות כולם, "הפשרה" הגדולה שדרשוביץ התפעל ממנה בבית הלבן, והמיוחסת לנתניהו כאיש המרכזי, היא מדינה פלשתינית עם נוכחות צבאית של ישראל. מכאן ואילך לא נותר אלא להתמקח, כמה אחוזים מן השטח יישארו ליהודים: 5%?, 10%?
על הרקע הזה צריך להתייחס לנימת הייאוש בדברי שר החקלאות,
אורי אריאל, 26.4.18 (איתמר אייכנר): "כל תוכנית בנייה צריכה אישור אישי מנתניהו והוא תמיד שואל 'למה כל כך הרבה?' - ומצמצם. ההגבלות משמעותיות... לצערי הרב, לא לילד הזה פיללנו... אני אישית מאוד מאוכזב".
המגמה המתבקשת מדברי אריאל פלוס דרשוביץ ברורה: מי שמתכוון למסור את השטח לערבים, חבל לו לתקוע בו ולו מסמר אחד! רק את אריאל קשה להבין: שר בממשלה נשלח לשלוט, לא "להצטער ולהתאכזב". ואם אריאל, וביתר שאת ראש
הבית היהודי, בנט, אינם מסוגלים להגיע אל המידע שאבו-מאזן יודע אותו, או - גרוע יותר, אם הם יודעים ושותקים - עתיד הבוחר לבוא ולגבות מהם את מחיר שותפותם הקולקטיבית ב"ממשלת ימין" המתפקדת כקבלן-ביצוע של השמאל.