הדבר היחיד שמונע וימשיך למנוע את הקמתה של ממשלה חלופית הוא האגו של מי שרק איחוד כוחותיהם יאפשר זאת. אי-הנכונות של מי שספק אם הם ראויים להיות מספר שתים בחיים לא יסכימו לא להיות מספר אחת, ודי בכך כדי להכשיל כל ניסיון לאיחוד.
הדבר היחיד שימשיך להנציח את שלטון הליכוד בפרט והימין בכלל הוא אי-ההבנה המקוממת של השמאל ושל המרכז כי רק איחוד כוחות ביניהם יהווה משקל נגד, משקל שעשוי להטות את הכף ולהכריע את הבחירות הבאות.
ההבחנה הזאת חלה, וביתר שאת, על אי-ראיית המפלגה הערבית המאוחדת כשותפה לגיטימית לבניית גוף ו/או גוש חלופי, גדול וחזק מספיק כדי להוות רוב נדרש (יכול להיות שהזמנה למפלגה הזאת תידחה או תיפסל על הסף, אבל ויתור על מתן זכות הסירוב להצעה כזאת יהיה בבחינת מהלך פוליטי שגוי).
כל ניסיון להסביר את אי-ההיתכנות לכאורה של מהלך כזה יהיה בחינת תירוץ. תירוץ להמשיך להימצא באזור הנוחות שהוא מרחב משאלות הלב, ההכחשה, השקרים המתוקים שאנשים מספרים לעצמם בניסיון לטשטש את האמת או להיחבא מפניה.
קרובות או רחוקות, הבחירות הבאות נמצאות מעבר לאופק, ההולך וקרב. זה הזמן להעלות הילוך בהיערכות לקראתן. זה הזמן ליצור חיבורים, לגבש גושים, לצבור כוח פוליטי משמעותי. זה הזמן להניח את האגו בצד או, לכל המעט, לא לתת לו לקבוע את המהלכים.
כשאני חושב על מפלגה אחת גדולה שיכולה להכריע את הבחירות הבאות אני חושב על אנשים כגון:
יאיר לפיד, משה יעלון,
גבי אשכנזי,
בני גנץ, משה יעלון, אורלי לוי,
אבי גבאי,
יצחק הרצוג,
תמר זנדברג,
אילן גילאון, דב חננין,
אחמד טיבי,
איימן עודה (כן, גם אם הוא יידרש לעדן ולמתן את התבטאויותיו).
יש ברשימת המועמדים הפוטנציאליים אנשים מאוד לא נחמדים אבל חשובים לצורך הקמת המפלגה הגדולה או גוש המפלגות שיהוו גוש חוסם.
כבר לא מוקדם, עדיין לא מאוחר. זה הזמן להאיץ מהלך, אשר סופו יאפשר את החלפת השלטון בישראל.