השיטה שהפעילה ההתיישבות העובדת כאסטרטגיה בניהול "כיבוש הארץ והעבודה העברית", עובדת גם בתחומים רבים נוספים. מסתבר, שלא כל מה שוותיק ועמד בניסיון, הוא בהכרח גם מיושן.
לאחרונה הותקפה התודעה הישראלית החפה מפשע, בשני מישורים שווים במהותם. שניהם מתייחסים לשאלה: האם מערכת הביטחון הישראלית מתפקדת תמיד כראוי ועל כן אין צורך או צידוק לבקרה; מה ראוי לעשות כאשר תפקודה בכל זאת מתברר כלקוי?
התשובה הבנאלית והפשוטה היא: המערכת מתפקדת היטב במרבית המקרים, כשדרגי הביניים מהווים כמעט תמיד את עמוד השדרה החיובי המחולל את התוצאה. כאשר היא אינה עומדת על הגובה -
חייבים לקרוא אותה לסדר "ללא רחמנות". מרכזיותה של מערכת זו בחיינו, אינה מותירה מקום לסלחנות או "סחבקיות".
שני מקרים אליהם אני מתייחס הפעם נוגעים לתפקוד מערכת הביטחון. הם שונים בממדי, באופי ובמשקל המעשים. מקרה אחד, הוא הטרור העזתי בו דן המאמר הנוכחי - סוגיה של מדיניות, הגדרת תכלית, יכולת ביצוע, כושר אלתור וניצול הזדמנויות; שאלה אופרטיבית בעיקרה. מקרה שני, הוא "פרשת
תמיר פרדו", בו ידון המאמר הבא.
עזה
התפלאתי לראות את הטפיחות העצמיות המוגזמות על השכם, כאשר צה"ל בלם את "ההסתערות האזרחית" של אירגוני הטרור העזתים על הגדר העוטפת את הרצועה תוך גרימת אבדות להם, אולם במידה הצליח להניאם מלחזור על אותם תרגילים אזרחיים כביכול, שוב ושוב.
מאידך-גיסא, נדהמתי לראות את אזלת היד בטיפול בטרור העפיפונים, למשל. על החלק הראשון קיבל צה"ל ברכות, ובצדק. על השני מגיעה לו ביקורת חריפה. נזקי האש שנגרמו ליישובי העוטף הם בלתי סבירים בעליל, ורמת ההתעשתות של צהל מול האיום החדש והבלתי צפוי של הבערה שיטתית של השדות - בלתי מספיקה בעליל. לא שכנע הטיפול בירי ולא בשריפת הצמיגים או בתנועה החופשית לאור הגדר, בסמיכות רבה אליה. כן ראויים לציון חיובי השיפורים בתפקוד "כיפת ברזל" ובחיסול המנהרות. עדיין אנו מושקעים יותר מדי בתחומים הטכנולוגיים והחומריים, ופחות מדי בתחומי התחבולנות, היוזמה המבצעית וההפתעות הטקטיות-אופרטיביות.
תמהיל זה מטריד. לעיתים נדמה שאנו "משחקים" במלחמה ברמה של טיפול במטרד, במקום להילחם באויב, שהוא יצרן אקטיבי וכפייתי של הפתעות טקטיות ואופרטיביות. מאזן כזה אינו מוביל להתקדמות וצבא המתפקד ברמת יוזמה כזו אינו פועל כהלכה. אני אומר זאת חרף ריבוי האתגרים והמשימות העומדים בפניו בכל הגזרות. צה"ל, הפיקוד העליון שלו והקבינט, אינם ממצים את הסיטואציה המדינית, הנוחה יחסית, הקיימת כיום בעזה, בכדי לשנות מציאות מיסודה. במקרה זה השינוי הנדרש הוא ערעור או שיבוש בלתי הפיך של היחסים בין ארגוני הטרור לאוכלוסייה האזרחית, כאשר האויב על כל זרועותיו בנקודת חולשה יחסית
1. את התופעה המתקיימת לאורך רצועת עזה כיום ניתן לכנות "
התייחסות א-סימטרית להצלחות וכישלונות" - ההצלחות מוגברות ומדובררות יתר על המידה והכשלים מוצנעים, מונחתים ומעוררים לפעולה פחות בהרבה מהנדרש; זו רעה חולה שאין לה מקום במחוזותינו.
בשבוע שעבר הודיע ראש הממשלה שהוא "בוחן" (מדוע בוחן?) אפשרות לקזז את שווי נזקי השריפות מהכספים שמעבירה ישראל לרשפ"ת. מדוע צריך היה להמתין למעלה מחודש ימים של נזקים מתמשכים ומצטברים "להברקה" זו? במקביל נמשך בפומבי, בליווי הדלפות ופרשנויות סרק, הוויכוח הטפל בין הדרג המדיני לצבאי בשאלה כיצד לטפל ביזמות המזיקה של חמאס, כאשר תושבי ה"עוטף" ממשיכים לשלם את המחיר; לא ניתן לסגור דיון מסוג זה ב-12 שעות?
במקום טיפול יעיל "בהברקות" החמאס, מלעיטים אותנו בסיפורים על המאמצים האסטרטגיים שישראל עושה בצפון כשהרושם הברור הוא שזו זריית חול בעיניים על המחדלים בדרום. יש שיקולים פוליטיים ויש רגישויות כאלה ואחרות וראש הממשלה נוסע לאירופה, וצריך לספק אווירה ורקע נעימים ונוחים לכך, ובכל זאת. עדיין אינני מבין מדוע העם בישראל והציבור החי בעוטף עזה אינם במרכז השיקולים, רק "מסכני עזה" הם נושא חם לדיון. מדוע חופש הפעולה שחש חמאס, על-פי התנהלותו, רחב הרבה יותר מהחופש שחש צה"ל במאמצים לרסנו? האם פיק ברכיים זה הוא תוצאה של הרכב הממשלה, הרכב המנהיגות הצבאית, הסתאבות חמורה במערכת היחסים ממשלה-קבינט-צבא, כפי שראינו ב"פרשת תמיר פרדו" או בהדלפות מהקבינט ב"צוק איתן"? האם שוב מטשטש הגבול בין ממונה (הממשלה) לבין כפיף (הצבא)? אם אנו רוצים להתקדם בעזה,
סדר העדיפויות והחשיבות חייבים להתהפך.
אחד המאפיינים של המאבק הישראלי-ערבי, הוא שהערבים לומדים מאתנו, ועומדות לרשותם לשם כך דוגמאות מוצלחות רבות של יוזמות, מהלכים ושיטות שצלחו. התקדמות בצעדים מדודים וליקוט הישגים פסע אחר פסע, היא אחת המתודולוגיות הללו. כושר הספיגה המזרח-תיכוני, הסבלנות והעקשנות, מצטרפים לתהליכים שמכוונים להשיג שחיקת היריב; מלחמת טרור שכוונתה התשה, היא אחד מהם. רמת החיים הערבית, האמונה הדתית הנפוצה בחוגים רחבים והתקווה השזורה אצלם "בקונספט השיבה", משדרגים את יכולתם להתמיד במלחמות התשה. לאורך גבול הרצועה, הגורם העיקרי שעומד מול מלחמה זו וסופג את פגיעותיה ונזקיה, היא ההתיישבות. מרבית מדינת-ישראל אינה חשה בדברים, גם כאשר היא שומעת דיווחים וסיפורים לרוב. דומה שגם אצל המנהיגים הפוליטיים מציאות זו הפכה ל"נסבלת" וזו סיבה לדאגה. כאשר מצרפים לכך את העובדה שקיומו של חמאס תלוי בשליטתו בעזה, קשה עוד יותר להבין את ההתנהלות הישראלית מול הרצועה מאז "צוק איתן".
חמאס איננו איום אסטרטגי, אבל עשוי להפוך לאיום משמעותי אם נניח לו להתעצם ולהשתלב במערך לחימה אירני (או טורקי) נגד ישראל. את שעת הרצון המדינית הקיימת, השחיקה המצטברת של האוכלוסייה האזרחית והקשיים המבצעיים והשלטוניים של חמאס כריבון, צריכה ישראל לנצל להיפוך המשוואה - לא עוד זמן שפועל לטובת חמאס, או לפחות לא לרעתו, אלא בפירוש זמן שפועל לרעת חמאס והאוכלוסייה האזרחית התומכת בו. חמאס אינו יכול להשתנות מבלי לחדול להיות חמאס; אם ישתנה תהיה בכך הטבה לכולם. אולם מול האוכלוסייה האזרחית, יש להעמיד אופציה קונספטואלית חלופית לחמאס - חוסר אופציה מוחלט "לשיבה" מצד אחד, ועתיד חיובי לכשתושג התפנית הרצויה: הינתקות מחמאס וממלחמת הטרור נגד ישראל. איש לא יוציא עבורם את הערמונים מן האש, אבל אם יעזרו לעצמם, ייעזרו גם על ידינו ועל-ידי אחרים.
במקום המשך ההתקדמות בשיטת "עוד דונם ועוד עז" לעבר הכרעת ישראל, כביכול, שהיא אוטופיה מוחלטת, יתחילו לעשות לביתם באותה שיטת "עוד דונם ועוד עז", כשהם נעים בבטחה לעבר שלטון עצמי וחיים טובים יותר במחיר ויתור על האלימות והתוקפנות. האלטרנטיבה הברורה לשיפור כזה, היא בברור הרעה נוספת ומתמשכת במצבם. גישה זו יש להציג קבל-עם ללא מורא ומבלי שיהלכו עלינו פחדים מבית (לרבות נציגי מערכת הביטחון) ומבחוץ.
