קצת צניעות, גבירתי השרה

דומה, כי שרת המשפטים איילת שקד אינה מחמיצה שום הזדמנות לתקוף את בית המשפט העליון. הן כאשר העלתה התנגדויות ודחיות לקידום מינויה של הנשיאה הנוכחית, אסתר חיות; הן במסגרת הדיון בפיסקת ההתגברות, המיועדת להחליש את כוחו של בית המשפט העליון; ועתה, במסגרת עימות נוקב עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אותו תקפה בחשבון הפייסבוק שלה. לגיטימי להעלות תפיסת עולם שמרנית ביחס למקומו של בית המשפט העליון במסגרת הפרדת הרשויות, ואף לבקר עניינית פסיקות מסוימות שלו. בלתי לגיטימי לנהל מערכה מתמשכת להחלשתו של אחד המוסדות היותר מרשימים של מדינת ישראל. שרי המשפטים לדורותיהם ידעו לקיים מערכת יחסים של כבוד הדדי עם בית המשפט העליון ושמרו על כבודו. עניין זה היה נעלה מעבר לכל ויכוח פוליטי או אידיאולוגי, מתוך תפיסה של ממלכתיות. אבי, שמואל תמיר ז"ל, שכיהן כשר המשפטים בממשלת בגין הראשונה, ראה לעצמו חובה עליונה לקיים מערכת יחסים טובה ופתוחה עם נשיא בית המשפט העליון דאז, יואל זוסמן, ועם מערכת בתי המשפט. העובדה שאבי נמנה במשך שנים עם מנהיגי הימין בישראל, לא גרעה כהוא זה מיחסו המכבד לבית המשפט העליון. גם מנחם בגין, ראש הממשלה דאז, שהיה חריף לשון, ידע היטב לשמור על מעמד בתי המשפט וזכורה היטב התבטאותו, כי "יש שופטים בירושלים". אהרן ברק נחשב בצדק לגאון משפטי, אשר תרומתו למשפט הישראלי לא תסולא בפז. פסיקותיו נלמדות לא רק בישראל, אלא גם בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות מובילות בעולם. החלטותיו האמיצות והמאוזנות שימשו במשך שנים רבות כחומת מגן בפני התערבות מוסדות שיפוטיים בינלאומיים, חורשי רע, בנעשה בישראל ובשטחים, ותרמו למעמדה של ישראל בעולם כמדינה דמוקרטית, אשר בה פועל בית משפט עליון הנהנה מיוקרה בינלאומית רבה. אין גוף שצריך להיות חסין מביקורת. אכן, בנושאים מסוימים הועלתה ביקורת על פסיקות של בית המשפט העליון ועל מה שכונה "אקטיביזם מוגבר". אך יש להבחין בין ביקורת מקצועית ואידיאולוגית, שהיא מותרת ורצויה, לבין ניהול קמפיין אגרסיבי נגד בית המשפט העליון, שהיא בלתי מכובד ומזיק מאוד. זכורה לי הופעה מול הרכב מורחב של בית המשפט העליון בראשות אהרן ברק. היה זה לפני למעלה מעשור. ייצגתי קבוצה גדולה של מתיישבים מחבל קטיף ומצפון השומרון בעתירה בעניין חוק פינוי-פיצוי. לקוחותי שאלו אותי אם בית המשפט העליון "השמאלני" יהיה דווקא זה שישמור על זכויותיהם. והנה, במהלך הדיון גילה בית המשפט אוזן קשבת, בשעה שהמדינה נהגה באופן ברוטלי בכל הקשור לזכויות המתיישבים. אהרן ברק וההרכב שבראשותו לא היססו לדחות חלק מטענות המדינה ולאפשר מתן פיצוי הולם לתושבים שפונו מבתיהם. תמהני אם שרת המשפטים הנוכחית הייתה מותחת ביקורת גם התערבות זו של בג"ץ, כאשר הגן על המתיישבים משרירות הלב של המחוקק, אותם מתיישבים אשר יש מקום להניח, כי חלק נכבד ממנו נמנה עם ציבור המצביעים של הבית היהודי. האם גם פסיקה שכזו היא בעיניה השגת גבול של המחוקק ופגיעה בדמוקרטיה? שרי המשפטים לדורותיהם היו ברובם בעלי השכלה משפטית רחבה וניסיון רב שנים בפרקטיקה המשפטית או באקדמיה. דווקא משום כך ידעו לשמור על מעמדו של בית המשפט העליון. ראוי היה שאיילת שקד, הפוליטיקאית המיומנת אך החפה מידע ומהבנה בתחום המשפט, תגלה צניעות שעה שהיא מבקרת את בית המשפט העליון ומתעמתת עם נשיאיו, בעבר ובהווה. זה לא רק עניין של אידיאולוגיה, אלא גם של דרך ארץ.