עתה, רגע לאחר משבר מסי-רגב, רגע לפני משבר האירויזיון-רגב ומעט אחרי פרשת השגרירות האמריקנית, יש לומר מילה על סינדרום ירושלים הפוקד את ארץ הקודש. קשה היה למשל שלא להתרשם מן האווירה המשיחית בטקס חניכת השגרירות האמריקנית בירושלים. לרגע הרגיש הטקס כהצצה בערוץ של מטיפים נוצרים באחד מערוצי המיסיון האמריקנים.
ברטולד ברכט, המחזאי הדגול נהג לכנות רגעים מטלטלים כרגעי "הזרה" - הפיכתו של המחזה השגור לזר, חדש, מטלטל.
לכאורה, חניכת שגרירות בירושלים אינה מראה שגור, ואולם טקס צ'אפחות הדדיות בין מנהיגינו המצוינים, הנו מכבר מראה שכיח במקומותינו - פרקטיקה רווחת. ראה ערך טקסי ימי עצמאות, נוסח מנהרת הזמן או סתם תחרות על סטופר זמן מסך לפני, אחרי או בזמן טקס נוסח
קוריאה הצפונית כנגד שורת חיילים הזועקים במלוא גרון - "אני נשבע!".
ההזרה הברכטיאנית גורסת כי רק באמצעותה ניתן לנער את תודעתו של הבורגני המנומנם, אשר כבר התרגל לכל מניפולציה של השלטון או של ערוצי הפריים טיים. זהו הפוסט מודרניזם בהתגלמותו - אין כבר גבוה, נמוך, טוב או רע. להבדיל, ברכט שחי בעידן שבו הדמוקרטיה הגרמנית הופכת בעזרת שאגות העם הנלהב, לדיקטטורת אימים; בעבורו, ההזרה הייתה הזעקה שיכול היה לזעוק רק כשנמלט מארצו ששינתה את פניה.
ואולם סאגת העברת השגרירות לירושלים, יותר משהיא מעידה על רצון הפריץ לרצות את השטעטל שבארצו או שבארצנו, סאגה זו חושפת בעיקר פן אחר בישראליות - התגברותם של כוחות תיאוקרטיים ולאומיים או אף לאומנים, על הליברלים. חזון ציוני שהשתבש.
זהו המקום להרהר במהותה של ירושלים: הסמל הקדום של הממלכה היהודאית, אשר בשנת 1,000 לפנה"ס לערך, הייתה יישוב מאובק וקמל. עם ניתוצה של ממלכת ישראל בידי האשורים בשנת 701 לפנה"ס, ושקיעתה של האימפריה האשורית, זכתה הממלכה היהודאית הענייה מדרום בחלון זמן המסתיים בשנת 586 לפנה"ס, עם החורבן הבבלי. בחלון תור הזהב של הממלכה היהודאית, מחברת שכבת כהנים את יצירת המופת של המקרא, אך גם אז, ירושלים הנה עיר כהנית, שאינה מצויה על כל דרך מסחר חשובה, עיר בלתי יצרנית, שואבת הוזים ומשאבים. המלך יאשיהו ביוצרו מהפכה אלימה, מהפיכת "יהוה אחד" לקראת סופה של המאה השביעית לפנה"ס, מרכז את הפולחן אצלו, בירושלים, במקדש, המהווה למעשה את הבנק של הממלכה, וזאת מבלי שהמקדש יתרום דבר לכלכלת הממלכה ולרווחת תושביה.
שלוחה גרמנית
ואולם אז כהיום, ירושלים הנה עיר בלתי יצרנית, מרכזת כוחות שמרנים במקרה הטוב, ריאקציונרים במקרה השכיח, ואינה מייצרת עוד תרומה אמיתית, מלבד אותה מובלעת בהר הצופים - לא תרומה לתרבות, לא למדע, לא לכלכלה, לא לאמנות. עיקר קיומה, כמו בסוף תקופת הברזל, הנו מרכז עסקני מיוזע, שואב כספים וכוחות אנוש לריק, מרכז שאינו רחוק במהותו מזה של תום התקופה העותמאנית - יישוב יהודי בלתי ריבוני החי על כספי חלוקה. אז כהיום ירושלים היא נטל.
תיאודור הרצל, שעה שהחל לפתח את רעיון הקיום הריבוני היהודי בארץ ישראל, לא יכול היה להסתיר את סלידתו מירושלים ומכל מה שהיא מסמלת - ניוון, עוני, בערות, מחשכים. בעבור הרצל, שהתנועה שהקים קידשה קידמה - תרבותית, מוסרית, פוליטית, כלכלית, ואילו ערכים אלה שעה שעמד הרצל לרגליה, היו הכל מלבד מה שייצגה ירושלים. בביקורו היחיד בארץ הקודש, בבקשו לפגוש ולשכנע את הקיסר הגרמני להקים שלוחה גרמנית בארץ הקודש, וזאת באמצעות נוכחותו של יישוב יהודי, בביקור זה כתב הרצל המאוכזב ביומנו - "כשאזכרך בימים הבאים, הו ירושלים, לא יהא זה זיכרון נעים. קובעת טחובה בת אלפיים שנים, מלאה אכזריות, קנאות וזוהמה פושטת בסמטאות המעופשות. ... אם אי-פעם נקבל את ירושלים, ואם עוד יהיה לאל ידי לפעול, הדבר הראשון שאעשה יהיה לנקותה" (תיאודור הרצל 31.10.1898, מתוך הביוגרפיה "הרצל במבוך הגלות" מאת ארנסט פאוול, בהוצאת כנרת זמורה ביתן).
שבעים שנה מאוחר יותר, הצבר האולטימטיבי משה דיין, העיר כשהוא מעקם את אפו לאחר כיבוש העיר ביוני 1967 - "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה?!".
אפילו הכרזת המדינה העברית, במאי 1948 לא נעשתה בירושלים אלא דווקא בתל אביב. אמנם, הייתה ירושלים מנותקת מכבישי השפלה, ואולם מעמד סמלי כל-כך בעיר המסמלת יותר מכל את העברי החדש, אינו ניתן לביטול במחי יד.
תל אביב, לכן, היא הסמל האולטימטיבי של התנועה הציונית, של העברי החדש. אדם ועיר שקמים מן החולות ומן הים, נטולי "האכזריות והקנאות" כדבריו של הרצל, נטולי היד המושטת לקחת, עירם של אלה עומדים ברשות עצמם, ללא רגשי נחיתות, זוכרים את עברם המצוי מרחק של 45 דקות נסיעה מזרחה בכביש מספר 1, אך אינם מתעקשים להדמות ולחיות עבר זה שוב ושוב כגזירת גורל. לא בכדי, "קפוצי-התחת" מצויים בתל אביב, שכן שם, בתל אביב אפשר לומר את שבפיו של העברי החדש אשר יהדותו מתבטאת לא באכילת כשר או בהנחת תפילין או שאר מנהגים פאגנים, אלא בעובדה שהוא מדבר עברית, ישראל היא מדינתו הריבונית, הוא זוכר ומכיר את הכתיבה המקראית אך בארון הספרים שלו ישנם ספרים רבים אחרים בעברית תוססת וחיונית. במגדלים בתל אביב רואים אומנם את הרי ירושלים ביום ללא אובך, אך מעל מסך המחשב נשקף גם הים הפתוח למערב.
ובכן, זהו הזמן להרהר בעצב - הזרה ברכטיאנית: האם הישראלי החדש, הציוני, זקוק לבירה משלו? האם תל אביב אינה מסמלת את היהודי הליבראלי החדש, הרבה יותר מאשר ירושלים המסמלת יהודי אחר, שונה בתכלית? האם לא הגיעה העת להכריז על שתי בירות לעם אחד? יבחר האדם החופשי בתקווה האופטימית שעל החוף לרגלי גורדי השחקים והקידמה; ואילו אנשי כבלי המסורת, שיבחרו להם בעיר ההיא ויעזבו אותנו באמ'שלהם.
