רבים בקהל ירגישו שהאירועים המתרחשים בהצגה קרו גם להם. את הסיפור מובילה בחן רב רבקה מיכאלי, כסבתא שבתה המוסיקאית נפטרה בדמי ימיה, והיא משמשת כאוטריטה לנכדתה (מאי קשת), ומשתלטת ברודנות על כל מהלכי חייה. ממשפחה לכאורה נורמטיבית, (לאם שנפטרה היו שלושה בעלים, שכולם עזבו) האח והאחות האוהבים הופכים ליריבים קשים. האח (יניב לוי במשחק כנה ומשכנע) שנשבע להגן על אחותו כשהייתה בת חמש וכשהם נותרו חסרי אבות, עם אם שעבודתה גזלה אותה מהם, מגלה לפתע שהאם הורישה את כל רכושה לאחותו בלבד. המהפך ברגשות שמחוללת הידיעה הזו, גורמת לריב קשה ביניהם. אשתו של האח (נעה בירון) במשחק מקצועי-קורקטי כעורכת הדין, מסיתה אותו להילחם על בדיקת כשרותה החוקית של הצוואה. מנגד - הסבתא, עומדת בתקיפות לצידה של הנכדה (מאי קשת ששובה את הלב בקסם האישי ובמשחק הכה טבעי וקולח) והיא מצדיקה את הצוואה. הצופים מגלים שכל אחד בסיפור הזה צודק. הסבתא אף בטוחה שהחתן של הנכדה (אלירן הרוש מתאג"ד) מתחתן עמה רק בגלל הכסף, וחוששת שיקרה לחביבתה מה שקרה לבתה בזמנו. הסוף המאוד מפתיע אינו עולה כלל על הדעת טרם חשיפתו, שנעשית די בחיפזון ממש ברגעים האחרונים של הסיפור. חלק שניתן היה לפתח יותר. בימויו של אלון אופיר עושה מהמחזה שכתבה גורן אגמון בראשית דרכה כמחזאית, והמתלבט בין היותו דרמה לבין היותו קומדיה - בימויו עושה ממנו יחידה הומוגנית. כי אמרות השפר והמרגליות שמפיקה רבקה מיכאלי מפיה - הם תמיד, וגם הפעם - חכמות ומצחיקות מאוד. הן מעבירות את הצופים מרצינות הנושא, לגוון קליל שימצא חן בעיני הקהל. וטוב שכך. כי למעשה הדרמה נושאת בחובה כאב גדול שהגיבורים נושאים על גבם. אומנם לא מגלים זאת בתחילה, ורק בעיצומה של סערת הנפש, לקראת הסוף, בסצינה מלאה ברגשות מתפרצים - נחשפים כל דווי העבר של האח והאחות. כך שהצחוקים שמעוררת מיכאלי מאזנים היטב את שני מרכיבי המחזה. הצגת "היורשת" היא נושא כה מוכר לרבים ונוגע לליבם, ומוגש כה יפה בזכות הבימאי והשחקנים שופעי הכשרון, כך שיחד עם עיצוב הבמה היפה של לילי בן נחשון, התלבושות שעיצב אורן דר, המוזיקה של שמוליק נויפלד, והתאורה היפה המתחלפת בסגנונה היחודי של עדי שמרוני - כל אלה מותירים את הקהל בתחושה של חוויה. הצגה מאוד אנושית.