אפשר להגיד על סרט הביכורים של הבמאית אנדריאה ארנולד המון דברים: שזהו סרט בכורה מרשים, שהוא מותח, שהוא חריג בנוף הקולנועי, שהוא פרובוקטיבי, שהוא גרסה עכשווית אפלה ל"חלון אחורי", שיש לו אווירה יוצאת דופן, שהוא שילוב של קן לואץ' עם אלפרד היצ'קוק, שיש בסרט המון עוצמה ורגעים בלתי נשכחים, שהוא מצליח לעיתים לחדור אל תוך הלב, שהוא נועז מאוד מבחינה מינית, שהושקעה בו מחשבה רבה, שזהו סרט נשים יוצא דופן ושיש בו המון אספקטים חברתיים ודתיים מעניינים.
בנוסף לכול המחמאות אפשר לכתוב על הסרט שאורכו 113 דקות ושהיו חייבים לשלוף את המספריים ולקצץ אותו ל-90 דקות לפחות. בסרט יש יותר מדי רגעים מתים ויותר מדי סצנות שנמתחות כמו מסטיק סתם ללא כול משמעות. אין לי שום בעיה עם ליהוק של שחקנים אנונימיים אבל הגברת קייט דיקי פשוט לא מצליחה להחזיק מסך. נכון שיש לה פנים עגומות וחריפות אך מאחוריהן אין שום עוצמה. הגברת חדגונית ולא מעניינת. בתפקיד משנה אפשר להבחין במרטין קומפסטון המעולה מהסרט "16 מתוק" שבמעט הסצנות שלו גונב את ההצגה בלי הרבה התנגדות.
הסיפור מתרחש בשכונה אפרורית, ענייה ואלימה, אי שם בגלאזגו - סקוטלנד, חברת אבטחה גדולה משקיפה על חייהם של התושבים בעזרת מצלמות המותקנות ברחובות העיר. ג'אקי שעובדת בחברת האבטחה כצופה בטלוויזיה במעגל סגור, מתבוננת על חייהם של אחרים. היא נחשפת למרקם היום-יומי של העיר. יום אחד היא מבחינה בפנים מוכרות של איש שאחראי לטרגדיה גדולה ששינתה את חייה.
מבחינת התימות של הסרט, מדובר בפילם נואר, מסע אפל אל תוככי נפשה של דמות. מסע שבוחן את גבולות האסור והמותר, שאלות רבות בנושא מוסר ולקיחת החוק לידיים עולות במהלך הסרט. אבל בסופו של דבר זהו לא סרט מתח רגיל. זהו גם סרט על גאולה, והשלמה עם המציאות. זהו גם סרט חברתי כמעט סוציאלי המתאר את עולמם של האנשים החיים באותן שכונות מצוקה. גטאות של גורדי שחקים, עוני מחפיר, חיים ללא תקווה.
העולם שהבמאית הצעירה יוצרת הוא גיהנום ריאליסטי עלי אדמות. היא מצליחה לממש את החזון שלה בעזרתו של הצלם רובי ריאן. יחד הם מצליחים ליצור עולם אפרורי, קר ונוקשה. התחושה שהשניים מצליחים ליצור היא שלא צריך לשלוח אנשים לבתי כלא בעיר הזו, מספיק לתת להם להתגורר ב"דרך אדומה" כדי שהם יסבלו לכול החיים. כי הרי גם ככה הסיכויים להצליח ולצאת מהשכונה האלימה והאכזרית הזו קלושים.
"דרך אדומה" הספיק לזכות בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, בפרס האוסקר הבריטי לסרט הביכורים הטוב ביותר, ובשני פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי לשחקן ולשחקנית הטובים ביותר. אין ספק שהפרסים ראויים מאחר ונדיר לראות סרט של יוצרת עם חזון קולנועי כול כך ייחודי. חבל שהחזון שלה גם לא התממש בחדר העריכה.