הדיון המתהווה סביב "
המפצחים", הסדרה החדשה של מיקי רוזנטל בערוץ 2, קשור בשאלת העיתונאיות שהפגין או לא הפגין רוזנטל. הסדרה נהגתה על ידו, זה ברור, אך האופן שבו נעשתה יושב היטב על מחלקת הדוברות של משטרת ישראל. כך שלמחלוקת יש מקום, אבל נדמה שהיא פחות מעניינת. בין שרוזנטל פשט את בגדיו העיתונאיים ולבש את בגדי הטאלנט ובין שלא, העניין האמיתי ב"מפצחים" טמון באזור אחר לגמרי.
האזור הזה שוכן בפער שבין הדימוי למציאות. הדימוי מורכב מאותן תמונות שמרצדות בראשינו במשך עשרות שנים בנוגע לאופן שבו נראים בלשי משטרה. הם הרי אמורים להיות יפי תואר, נקיי דיבור, מבריקים, לבושים היטב, פסיכולוגים בהווייתם, בעלי חוש הומור מסוים, יבש בדרך כלל, אם כי יש יוצאי דופן. בקיצור, ואם להסתמך על "חוק וסדר" ו"CSI", שלא לדבר על "רציחות במידסאמר", הם אמורים להיות כוכבי קולנוע.
והנה
המציאות. והיא, איך לומר, מאוד לא קולנועית, מאוד ישראלית: החוקר הראשי, למשל, לבוש חולצת כדורגל בצבע בורדו, של דיאדורה כמדומני, עם צווארון כזה שעולה למעלה, ויש לו ג'ינס פשוט, והוא מדבר ישראלית, שזה כמו עברית, רק עם טעויות, ויש לו אוצר מילים מוגבל יחסית, וחוש הומור של ממש אין לו, גם לא יבש. הוא הרבה דברים, אבל הוא בעיקר לא כוכב קולנוע. והחוקרת, ראש צוות החקירה המיוחד, אף היא אינה בעלת גינונים של כוכבת קולנוע. היא מדברת בטון צעקני משהו, חסרה בה מידה של אנדרסטייטמנט, במהלך החקירה היא נשמעת כמו מישהי שחטפה עצבים אחרי שעקפו אותה בתור.
"המפצחים" היא
וריאציה ישראלית לגמרי לחלום האמריקני שהושתל בראשינו במהלך השנים על-ידי סדרות וסרטים מופקים היטב. זו הסיבה שהיא משעשעת, זו הסיבה שהיא לעתים מגוחכת, זו הסיבה שהיא די מעניינת. חבל רק שהיא כל כך ארוכה.
"המפצחים", ערוץ 2, חמישי ב-21:00