הוויכוחים המשסעים את הציבור היהודי, מצביעים לאחרונה על תופעה מתגברת בה קצינים בכירים בצה"ל - מילואים, אבל גם סדיר, חדלים להיות אנשי צבא, הופכים לפוליטיקאים ומשעבדים את שמם, תדמיתם ומעמדו הא-פוליטי של צה"ל לטובת יעדים פוליטיים, סקטוריאליים ואישיים. חומרת התופעה משולשת:
א. היא מתחילה כאשר הם עדיין במדים, בשירות פעיל.
ב. היא מתפתחת ומתרחבת ומזהה אותם זיהוי פוליטי אקטיבי, כאשר הם בתפקידים פעילים בשירות מילואים. כאן הם כבר מגיעים לעימות גלוי ולעיתים חריף, עם מי שלימים עשויים לחזור ולהיות פקודיהם או מפקדיהם בלחימה.
ג. הם מתאגדים על יסוד עברם ורקעם הצבאי, בזיקה ברורה להשתייכותם הפוליטית בהווה, ומנהלים "מסעות הסברה"
כמומחים ביטחוניים. זאת הם עושים מתוך ידיעה, שמדובר בנושאים שנויים במחלוקת ציבורית, תוך ניסיונות להטעות את הציבור להאמין שהם מייצגים עמדה צה"לית או מקצועית מונוליטית, שאין יסוד לפקפק בה או לערער עליה. בעשותם כך כקצינים, הם מתייצבים כאופוזיציה לממשלה הנבחרת ומצפים להמשיך ולהיות חלק "ממערך הביטחון הלאומי שלנו".
זו כבר גניבת-דעת.
התופעה קיבלה עכשיו ביטוי נוסף
בהתלהמות הדרוזית נגד חוק הלאום1. בנושא זה מתנהל מאבק פוליטי מן החמורים שידענו, בו מנסה המיעוט הדרוזי, בחסות ובסיוע האופוזיציה, לבטל החלטה של כנסת ישראל שעיקרה קביעה בחוק של בלעדיותו של העם היהודי בריבונות על מדינתו הלאומית. הטיעון הדרוזי הראשי הוא השירות בצה"ל והאיום העיקרי הוא פרישה משירות זה. זו אינה רק
סחטנות בלתי מתקבלת על הדעת; זו גם
חוצפה שיש לדחותה על הסף.
דומה שבשלושה היבטים אלה עברנו כבר מזמן את גבול הסבירות, ומטרת שורות אלה היא להצביע על קיום התופעה, שכיחותה וחומרתה, ולדרוש שהממשלה והקבינט יתנו עליה דעתם וינקטו בצעדים משמעותיים לעקרה מן השורש, או להרחיק את המעורבים בה מכל יכולת
מחתרתית אופוזיציונית מוסווית. ההבדל הגדול בין איש צבא בדימוס כפרט להתאגדות על בסיס העבר הצבאי הוא, שאזרח פרטי יכולות להיות לו דעות בכל נושא ציבורי מבלי שהדבר משליך על הצבא כארגון לאומי. ההתאגדות ומינופה הפוליטי הופכים את התופעה לשלילית מיסודה.
מומחים בדימוס
אין לי ספק שהאופוזיציה מנצלת את העובדה שבימי שלטון מפא"י העליזים ומפלגת העבודה שהחליפה אותה כמפלגת השלטון העיקרית, רוב הקצינים הבכירים בצה"ל היו יוצאי "ההתיישבות העובדת" או מקורבי מפלגת השלטון. קצינים אלה שבחלקם קודמו עוד יותר בטרם השתחררו, הם היום השלד והליבה של אירגוני "המפקדים למען ביטחון ישראל", לסוגיהם, שתומכים באופוזיציה בוויכוח הפוליטי הלעומתי שלה עם ממשלת הימין.
בימי הרמטכ"ל הנוכחי, איזנקוט, במיוחד מאז אירוע
אלאור אזריה, הולכת תופעת הפוליטיזציה בצבא ומתגברת. דוגמאות טיפוסיות הן: התבטאויותיו של סגן הרמטכ"ל,
יאיר גולן, בפרשנותו ובנזיפתו הפומבית בציבור בערב יום השואה 2016, משל הוא המופקד על ביקורת דעות הציבור. העובדה שחוגים מהימין ביקרו קשות את דבריו, וחוגים מהאופוזיציה ובראשם ראש האופוזיציה - הרצוג, יצאו להגנתו, מסבירים היטב עד כמה הייתה התבטאות זו מוטה פוליטית ובלתי מתאימה לצה"ל בעליל.
התערבות קצינים בכירים מאוד בוויכוח ציבורי בעל אופי אידיאולוגי או פוליטי פסולה מיסודה. התבטאויות הרמטכ"ל במהלך המשפט, במיוחד בביקורת שהשמיע על התביעה הציבורית להחמיר בעונשם של מחבלים ולא ברדיפתם של חיילנו. בביקורת זו הסביר הרמטכ"ל שטוהר הנשק בעיניו פרושו שאין מרוקנים מחסנית בגופה של מחבלת בכדי לנטרלה - האומנם? האמנם יש מי שיודע לומר בוודאות באילו נסיבות ראוי לנהוג בדרך אחת ובאילו בדרך אחרת?! פעילות צה"ל בצפון, במיוחד הפצצת מחנות, שיירות ומחסני חימוש של אירן, חיזבאללה והסורים, מקבלים תמיכה מילולית נרחבת מצד "איגודי המומחים שבדימוס".
אולם לא העידוד הוא המטרה העיקרית בהתבטאויות אלה, אלא ההתייצבות לצד הפיקוד הצה"לי כביקורת, לא ממש מרומזת, על הממשלה והקבינט, שהם אלה שצריכים להעריך את פעולות הצבא ואת המידה בה הוא ממלא הוראותיהם. ההתחכמויות גולשות גם לעבר תחומים נוספים. אין ספק שמהלכי צה"ל בדרום מול יוזמות הפיגועים של חמאס, אינן מרשימות, בלשון המעטה. מלבד בלימת "צעדת השיבה" על הגדר, שנעשתה תוך הפעלת לא מעט כוח ובצדק, הכשל המתמשך במאבק בטרור השריפות, הירי הספורדי וירי תלול מסלול של חמאס, מעורר גיחוך. הצבא החזק במזרח התיכון אינו מוצא תשובה נאותה ללמעלה משלושה חודשים של שיבוש חיי אלפי תושבים לאורך הקו. כאן הביקורת היא משום מה נגד הממשלה, כאשר הכשל הוא בפירוש מבצעי.
אותה מדיניות אנו מוצאים גם ביחס לחובשי הכיפות בצה"ל. אחד המקרים הבולטים הייתה החלטת הרמטכ"ל לא להאריך את שירותו הצבאי של תא"ל
עופר וינטר בצה"ל (במילים מכובסות: לא מצא לו שיבוץ). בעקבות ביקורת ציבורית רחבה שונתה ההחלטה והפכה למינויו של וינטר לשליש הצבאי של שר הביטחון (ובכך נפתחה הדלת להמשך שירותו). הוא הדין בפעילות הרבנים לקיום מנהגים יהודיים בצבא ("הדתה"), מול פעילות "חינוכית אוניברסלית" של אירגונים דוגמת "שוברים שתיקה" בחסות קצח"ר, או שירות קרבי של בנות בכוחות היבשה, כביטוי של "שוויון זכויות" במקום כהחלטה פיקודית אמיתית לגבי התאמתן לתפקידי שדה, שיש לה מבקרים רבים.
תהליכים חבלניים
הזכרתי רק מספר דוגמאות מאלה שדובר בהן רבות בתקשורת ושהתפתחו סביבן מחלוקות ציבוריות אשר הבליטו את מידת חדירת הפוליטיקה לצבא ואת השלילה שבדבר. אין דרך מסוכנת מהכְנסת השיח הפוליטי-אידיאולוגי השנוי במחלוקת לצה"ל, בכדי לחבל בלכידות המטרה והיעד או לפגוע באמון הציבור בצבא ובמפקדיו ולסכן את הביטחון הלאומי. המאבקים המתוקשרים סביב שירות החרדים בצבא, כשהם מנותקים משיקולים ענייניים והופכים "לסיסמאות בחירות", כפי שעשה
יאיר לפיד עם חוק הגיוס, או כפי שקורה עם שירות נשים בתפקידי לחימה בכוחות היבשה, ובקידומים סלקטיביים, הנם הרסניים וגובלים באסון. עכשיו, בהשראת השמאל וגורמי אופוזיציה, נסחפים לכך גם הדרוזים.
שאלת האמון של חיילים במפקדיהם ומפקדים בחייליהם היא קריטית. לא פחות חשוב האמון הציבורי בשלטונות הצבא ובממשלה כמפקדת הצבא, בהחלטות על שלום ומלחמה ובהתוויית אופיו ויכולותיו של הצבא למלא את ייעודיו. חייבים להפסיק לאלתר את כל התהליכים החבלניים הללו - עכשיו, חד וחלק. מוטב לעבור לצבא מקצועי ולאבד חלק מתרומתו של צה"ל למגזר הציבורי מאשר לשחוק את יכולותיו המקצועיות ולעשות זאת לאחר כשל צבאי חמור שיבוא בעקבות הכרסום הפנימי המתחולל בו כיום.
לדעתי, השיקולים של השמאל הקיצוני והאנרכיסטי, המכוונים לפגיעה בכושר הפעולה של הצבא ובאמון בין הצבא לאזרחים, הם חלק חשוב ממכלול המטרות והמניעים לפעולות אירגונים אלה שכידוע נעשים במימון ותמיכה של יריבים מבית ומבחוץ. לכן, הבראת המערכת דורשת טיפול גם בגורמים פריפריאליים המחוללים את תהליכי השחיקה או מסייעים להם. שיקולי הביטחון הלאומי, בנסיבות בהן מצויה ישראל כיום, קודמים להתיפיפות הנפש של חופש ביטוי שעיקרו הוא
חופש החבלה. אסור להמשיך בתהליכים שתוצאותיהם במבחן לחימה גדול ורציני עשויות להיות בלתי-מספקות. "התקינות הפוליטית" לא תעמוד במבחן מוסרי, שבו כתוצאה מריבוי השתתפותן של נשים בלחימה ביחידות השדה, המחיר לכוחותינו יהיה
חללים שניתן היה למנעם. הרושם המצטייר לא אחת בציבור, הוא שבמבחן האחריות הפיקודית, הוראות הפתיחה באש, ההימנעות מסיכון חיילים וגיבוי לחיילנו, מול מחבלים ומשת"פים אזרחיים שלהם, המערכת הצבאית אינה מטיבה לברור את העדיפויות
ו"התקינות הפוליטית" (המכונה לפעמים "מוסר הלחימה") מצטיירת לעיתים קרובות כחשובה יותר.
אינני מבקש לטעון שלא ניתן למצוא נשים לוחמות מצויינות, שתהיינה טובות מרבים מהלוחמים הגברים; אולם לא בונים צבא על חריגים מטעמי סמנטיקה. חריגים הם לרוב נקודות חולשה, וכידוע השרשרת נקרעת תמיד בחולייתה החלשה ביותר.
במבנה הצבא ובאופטימיזציה שלו לתפקידי לחימה, יש לדקדק בדברים ולהתרחק מסיסמאות-כזב וכללי "יהיה בסדר" כמפני אש. רוב הכללים הללו מקורם ב"פוליטיזציה" של השיקולים וקבלת ההחלטות ואת אלה, כאמור, יש לדכא ולהרחיק בכל דרך מהשירות הצבאי.
אני סבור שבבחירת הרמטכ"ל הבא, יכולתו להוציא לפועל מדיניות קשוחה בתחומים אלה, צריכה להיות אחד הקריטריונים המרכזיים לבחירתו.
תחזית איומים
יתכן שראוי לאפיין היטב, בבדיקה יסודית קפדנית ואוביקטיבית (מוסכמת על הכל) את מוקדי הפעילות בהם לשירות בנות יכול להיות ערך מוסף ממשי, ושם לשבץ חיילות. אבל באותה מידה אין לי ספק, שכשם שקשה לשבץ חיילים חרדים בכל יחידות צה"ל, כאלה הם פני הדברים גם בעניין שירותן של חיילות. אני אומר במפורש: פמיניזם הוא נושא לאקדמיה. בשירות הצבאי הוא לגיטימי רק אם הוא מחזק ומשפר את יכולות הפעולה של הצבא.
מציע שהקבינט יתחיל לעסוק בסוגיות אלה, בסיוע המועצה לביטחון לאומי ואגף התכנון בצה"ל, ללא דיחוי.
ראשונה לדיון היא: מדיניות המינויים של קצינים בכירים - אל"ם ומעלה. עדיפות ראשונה לרמטכ"ל הבא.
לדעתי, ראוי שקבוצת ביקורת מטעם הקבינט תבחן באופן שוטף, כמפקדת הצבא, את טיב ההחלטות של הפיקוד העליון - לא ייתכן שדווקא הוא יהיה פטור מביקורת אזרחית אפקטיבית.
שניה: האם לא הגיע הזמן לדיון אופרטיבי רציני במשמעויות הפיכתו של צה"ל לצבא מקצועי? - עיתוי, שלבים, משמעויות כלכליות, אזרחיות לאומיות וכו' - כמו גם יתרונות וחסרונות של שינוי המבנה לביטחון הלאומי על-רקע תחזית האיומים, המציאות הגיאו-פוליטית וההתפתחויות הטכנולוגיות והשפעתן על האמל"ח והתו"ל.
שלישית: הוצאת הדיון בנושאי הגיוס מתחום הזירה האידיאולוגית פוסט-מודרנית והעברתו לתחום הצבאי-מקצועי. עיבוד מחדש של קריטריונים מקצועיים (בלבד) לשיבוצים, קידומים, והפעלה מקצועית של מגויסים ואזרחים ביחידות הצבא. דרושים שני סבבי דיון: מקצועי-תכני וכלכלי (משמעויות); אין לערבב בין השניים.
רביעית: יחס המדינה למשרתים בכוחות הביטחון, חובה או התנדבות: כיצד לבחור, לקדם, לעודד, לפתח ולתגמל משרתים, מול מי שאינם משרתים. מה ההבדל בהתייחסות למי ששוחרר משירות מסיבות אוביקטיביות, למי ששוחרר בקלון משום שהשתמט.
לכאן יש להוסיף את נושא ההתייחסות לנפגעים: נפגעים בקרב כמגויסים, ונפגעי פעולות איבה.
אני מציע להחליט להקצות 10 מיליארד ש"ח מ-30 המיליארדים שמתכוון הצבא להקצות על-פי פרסומים שונים לקליטת מטוסים וטילים חדשים, ב-5 השנים הקרובות, לרפורמה כוללת במבנה וחוקי ההתנהלות הצה"ליים;
המשך התהליכים הקיימים הם בנפשנו.
