בשבוע שעבר שוב פרסם
רון לאודר, מאמר ב"ניו-יורק טיימס",1 בו הוא מבקר את נתניהו וישראל על התנהלותנו בשאלות כחוק הלאום, התפילה הרפורמית בהר-הבית וההתרחקות של הימין מהאידאולוגיות הפוסט מודרניות המכתיבות את דרכה של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. אלה אותן דעות שמחוללות את ה- BDS, ה- ג'יי סטריט, חוסר הסובלנות כלפי ישראל והאהדה לטרור הפלשתיני. אלה אותם זרמים שמספר בני הנוער היהודי הפוסט-ליברלי אוהדים אותם או משתתפים בהן במספרים הולכים ועולים. מאמר דומה כתב לפני מספר חודשים ופרסם באותו עיתון עצמו. זו תופעה יוצאת דופן, וכנראה לא מקרית. לאודר מגדיר עצמו רפובליקני ומקורב לנשיא טראמפ, אבל בשאלות הסכסוך הישראלי-ערבי, מחזיק בדעות שמאלניות ובין היתר תומך בהקמת מדינה פלשתינית באיו"ש. בין נתניהו ללאודר, היה בעבר שת"פ הדוק למדי, שהתפוגג ככל הנראה על-רקע הפער הגדל בשאלות הקשורות לאזור ולמדיניות הישראלית בו. מאז הקרע, לאודר "מלמד" את נתניהו לקח באמצעות ביקורת פומבית, כנראה פרי בוסר של "החתול השחור" שעבר ביניהם; מבחינות רבות הוא מזכיר את מהלכיו של
אהוד ברק - פומבי, בוטה, ארסי ושגוי. אולם - וזו נקודה בעלת חשיבות מכריעה לדחיית התערבות זו - האחריות לביטחון ישראל ולמדיניות החוץ שלה, אינה נתונה בידי שום גורם זר - יהודי או אחר - שאינו חלק ממנה, אינו פועל באופן דמוקרטי במערכות השלטון המקומיות ומייצג את רוב אזרחיה.
שאלה ראשונה שמתעוררת למראה הפרסום החדש, היא: "מה פתאום?" לשם מה נחוץ הדבר הלא שכיח הזה? לדעתי, יש כאן חשבון כפול. החשבון האישי נגד נתניהו והחשבון הציבורי של לאודר. חזרה שגרתית כל כך על אמירות בנליות כל כך, מעידה על קיבעון מחשבתי וקיפאון בתחום המעשה. לאודר מחפש שותפים למחדל המסתמן, ונתניהו וישראל שאינה "נשמעת להוראות הרפורמים", הם מטרה ברורה וטובה. אולם אין זה כל הסיפור. הנוער היהודי בארה"ב ככל שהוא מזוהה עם חוגים "מתקדמים" יותר וליברלים-קיצוניים יותר, מרוחק מיהדות ומישראל ואין לרובו יכולת אלמנטרית ודחף בסיסי ליצור איזון מחשבתי-אידאולוגי בין הזיות הפוסט-מודרנה לבין היסודות הקבועים והנצחיים של היהדות; קל וחומר שאין בו יכולת ליצור ביניהם סינתזה.
הנוער הזה הוא עתידה של מרבית הקהילה היהודית בארה"ב, שרובה מקובע היסטורית ואידאולוגית במפלגה הדמוקרטית. קבעון זה הוא חלק מהאמונה הגלותית, שהופרכה כבר מספר רב של פעמים במאה האחרונה, שבמסכה ליברלית מתקדמת יש כדי להגן על זכויות היהודים כמיעוט בניכר ולהקל על קליטתם החברתית בקהילות מקומיות. להערכתי, הדבר כבר מופרך ויופרך עוד יותר באירופה וגם בארה"ב. נוער זה שרמת ההתבוללות שלו גבוהה מאוד שנישואי התערובת בקרבו מגיעים ל-70% והיכרותו עם יסודותיו היהודיים דועכת במהירות, מטרידה את לאודר ואת הקהילה היהודית. זו בחרה במודע בחירות רעות - להיות ציונית מרחוק, להיות לעומתית למדינת ישראל, להיות סובלנית להתבוללות ולרקוד דרך קבע על שתי חתונות, שכל אחת מהן נעה בכיוון הפוך לרעותה - עתה היא מחפשת "אשמים"; פתרון נפסד אך קל ונוח.
בניגוד לטיעוני לאודר ואחדים מתומכיו אצלנו, ישראל עדיין מתייחסת בכבוד רב ליהדות ארה"ב, בעיקר בזכות מה שעשתה עבורנו בעבר הרחוק יותר. בתקופותיהם של אובמה, בוש האב וניקסון, למשל, אין למרבית יהודי ארה"ב במה להתפאר מול ישראל. ככל שישראל גדלה ומתחזקת, משתפרת יכולתה להתבונן ביהדות ארה"ב במבט ביקורתי. המדדים הקריטיים לבחינה זו הם: התבוללות, עליה, זיקה יהודית-לאומית, מאבק משותף באויבי העם היהודי כאן או שם. אם יהדות ארה"ב מחפשת בישראל שינויים שיקרבו את הערכים הליברליים כאן לאלה של הדור הצעיר בארה"ב, ישראל מחפשת ביהדות ארה"ב שינויים מהותיים בקריטריונים הנ"ל. זו איננה דרך חד-סטרית. יהדות ארה"ב חייבת להבין ולהפנים שמרכז הכובד של העולם היהודי, בין היתר באשמתה, עובר למדינת-ישראל. וככל שגדלה הקהילה היהודית כאן, גדל משקלה בעולם היהודי כולו. לכן, מה שהיה הוא נחלת העבר וההתייחסות החדשה דורשת שינוי משני הצדדים; שינוי שאיננו סמנטי.
יתר על-כן, מעבר לערכים המספריים ולעושר החומרני, קיימת א-סימטריה בסיסית בין ישראל כמדינה ריבונית לבין קהילה יהודית (או פדרציה של קהילות לא הומוגניות) לרבות זו שבארה"ב. בדיון בין מדינה לקהילה, הסיטואציה המדינתית תמיד יותר מורכבת ותמיד מכילה יותר גורמי אילוץ מאשר בקהילה. הסיבה לכך פשוטה: במדינה קיימות כל התופעות שבקהילה, אולם לא מתקיימת סימטריה הפוכה. יכולותיה של מדינה לפעול בתחומים מסוימים גדולה בהרבה מזו של כל קהילה שהיא, אך בצד יכולות אלה, מורכבים יותר אילוצי פנים וחוץ של מדינה מאלה של קהילה תת-מדינתית.
כשל במניעת התבוללות של הדור הצעיר בארה"ב, איננה מדד מועיל להטפת מוסר לישראל. רון לאודר אינו אמור "לחנך" את נתניהו על גבה של מדינת ישראל, או לנסות להכתיב לה אידיאולוגיה. האפשרות שיהדות ארה"ב תבין שעליה ללמוד מספר עקרונות התנהלות מישראל, אינה פחות סבירה מהגישה ההפוכה שאותה מפגין לאודר ביד רמה. יש לישראל מספיק נושאי מחלוקת פנימיים משלה. אין שום צורך או סיבה להוסיף לה משברים פוליטיים ואחרים בשל העובדה שקבוצות קטנות של יהודים, שמגיעות לכאן פעם בחיים, רוצות, למשל, לנהל תפילה דווקא לפי השיטה שלהן ולא לפי המנהג הקיים כאן - מדוע?
איום איננה שיטה להשגת תוצאות. שימור הקשר בין יהדות ארה"ב לישראל תלוי בראש וראשונה בזיקה של הדור היהודי בארה"ב ליהדותו. ליברליזם ימצא במדינות רבות בעולם, תשתית יהודית-לאומית - רק במקום אחד. האחריות להקנות לדור הצעיר תודעה יהודית בסיסית, הוא של המנהיגות היהודית בארה"ב. בישראל - של ממשלת ישראל. שיתוף פעולה הוא הטוב שבשני העולמות, אבל הוא אפשרי מתוך הרתמות הדדית לאותה מטרה לא מתוך ניסיון אנטי-דמוקרטי בעליל להתעלם מרצון ציבור האזרחים כאן. אם לאודר מחפש כסת"ח, מוטב יפרוש מתפקידו כנשיא הקונגרס היהודי העולמי. התפקיד האמיתי במשרה זו הוא בניית גשר בין הציפיות ההדדיות של ישראל מזה ויהדות העולם, ככל שיש לה דעה אחת, מזה - משמע, אף צד לא יקבל את כל מבוקשו. לאודר הוא ראש ועד קהילות, לא מנהיג לאומי של מדינה ריבונית ועליו לנהוג בהתאם. אזהרות הבאות על-רקע של כישלונות מנהיגותיים, בריחה מאחריות או הצגת תכתיבים לישראל, רק יפגעו במרקם היחסים עם הקונגרס היהודי העולמי, או מה שיישאר ממנו.
הרושם שלי הוא שלאודר יודע שהכיוון אליו הולכת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב כיום, מוליך לקרע עם ישראל. כיוון זה הוא תולדה של השילוב בין הצטמצמות הקהילה היהודית והשפעתה הציבורית מחד-גיסא, וגידול משמעותי במשקלן של קהילות המהגרים האחרות, שבדומה ליהודים בעבר, בטעות מאמינים שקיצוניות ליברלית היא פתרון לבעיותיהם; הוא מבקש לעצמו אליבי. במקום להילחם מולנו, כיהודי וציוני (אם הוא עדיין כזה ויש לו השפעה מקומית משמעותית), עליו להוביל בין יהודי ארה"ב - דמוקרטים ולא דמוקרטים - קו שאומר: קשר הדוק עם ישראל לא יוכל להתקיים אם יושתת על שלילת מדינת הלאום היהודית ועל תמיכה באויביה. אם עקרונות אלה לא יוטמעו ביסודות החשיבה הדמוקרטית האקטואלית, קרע הוא מצב בלתי נמנע; והשאלה היא היכן יעמדו אז יהודי ארה"ב? אם לצד ישראל - עליהם לומר זאת עתה. אין טוב מזה לאיחוי הקרעים הקיימים. אם נגד ישראל - חבל על הזמן; הפור נפל.
אותו שיקול נכון לגבי כל הקהילות היהודיות בעולם. מבחינה זו הדור הבא ואולי גם חלק מזה שאחריו, יקבעו תוצאה לטווח היסטורי.
התהליכים העוברים על ישראל אינם פשוטים. בתהליכים אלה, יפלו לא מעט שבבים, יהודיים ולא יהודיים. זה המחיר של שינויים יסודיים. ייתכן שקהילת היורדים מישראל בארה"ב תכיל עוד כמה עשרות
אלפי "מאוכזבים". זה יהיה חבל, רע להם, אך לא קריטי לנו. מאידך-גיסא, השתתת ישראל על תרבות, היסטוריה, גאוגרפיה, שפה ואתוס לאומי - הינם קריטיים. על יהדות ארה"ב להבין, שהמסלול בו הולך הדור הצעיר שלה כיום, במיוחד באקדמיה, מבשר את סופה של יהדות זו, עקב חוסר זיקתו ליהדות ולא בגלל עודף שמרנות בישראל.
