העלילה הזדונית נגד פנחס לבון מסרבת לגווע. אחרי שנעשה לו עוול משווע בידי
דוד בן-גוריון, משה דיין ו
שמעון פרס ועל-ידי חברי מפא"י, אחרי שהודח מכל משרה ממשלתית וציבורית - מחברותו בממשלה, מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, משורות מפא"י - ונודה ככלב שוטה בידי אנשי מנגנון מפא"י הנאמנים כעיוורים-לבן גוריון, תוך האשמתו בהפקרת ביטחון מדינת ישראל, עדיין לא נותנים לפנחס לבון לנוח בשלווה בקברו. הוא ממשיך להיות "האיש שנתן את ההוראה". זהו עוול חמור מכל הבחינות, שצריך לשים לו קץ אחת ולתמיד.
הראיון שהעניקה לאחרונה דליה כרמל (שהייתה מזכירתו של גיבלי) ממקום מושבה בניו-יורק הוא שערורייתי וזדוני. היא חוזרת שוב על העלילה השקרית, שלבון הוא למיטב ידיעתה זה שנתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה בקהיר, שנכנסו להיסטוריה כ"הפרשה" או כ"העסק הביש" או כ"פרשת לבון". כרמל יודעת היטב, שהדברים אינם תואמים את האמת. עשרות השנים שחלפו מאז 1954 מאפשרות לנו לקבוע בלי צל של ספק, שלא לבון, שהיה אז שר הביטחון, הוא שנתן את ההוראה. ברור כשמש, שמי שנתן אותה הוא ראש אמ"ן דאז,
בנימין גיבלי. מחקרה המפורט והמעמיק של אייל כפכפי ("לבון: אנטי-משיח", עם עובד, 1998), מוכיח זאת חד-משמעית.
המעורבים במתן ההוראה, גיבלי ואנשיו, בגיבוים של בן-גוריון, דיין ופרס - שלישייה שפיתחה כנגד לבון שנאה תהומית, פתולוגית - עשו כל מאמץ כדי לטשטש את העובדה, שהאחראי למתן ההוראה האומללה לביצוע הפעולות בקהיר, שעלו בחיי יהודים מצריים אצילי נפש ובשנות מאסר ממושכות ומייסרות של יהודים מצריים אחרים, היה גיבלי, לא לבון.
כנראה שהקסם האישי של גיבלי לא מרפה מכרמל עד היום והיא לא מצליחה להשתחרר מהשארם של הקצין הבכיר, שהסתבך שוב ושוב בחוסר אמינות ובסילוף העובדות ההיסטוריות. מהצד השני היא עדיין רוחשת טינה ללבון, אותו היא מתארת בראיון כ"אנטיפאת" וכאיש בלתי-נסבל.
נכון, לבון לא היה איש לבבי ומתוק לסובבים אותו, הוא לא היה "סימפטי", אבל הוא היה איש ישר כסרגל ונאמן לאמת, לדרכו ולרעיונותיו. לבון היה מנהיג שלא קיצר דרכים ולא נטה לפשרנות.
העוול הקיצוני שנעשה ללבון פגע לא רק אישית במדינאי מבריק זה, שסומן כאחד הפוליטיקאים המבטיחים בישראל, כאיש בעל אינטליגנציה יוצאת דופן, כבעל כישרון אנליטי מעולה וכנואם מזהיר. העוול פגע ישירות במדינת ישראל, שאיבדה מדינאי מזהיר, שחסרונו ניכר בחיינו הציבוריים והפוליטיים. ההפסד מרחף מעל מדינת ישראל עד היום.
הגיע הזמן לעשות חשבון נפש ולהצהיר בריש גלי, כי לבון לא נתן את ההוראה. לבון עשה כל מאמץ לטהר את שמו עוד בחייו, אך ניסיונותיו כשלו בזה אחר זה. שלטון האימים של בן-גוריון לא אפשר זאת. ממשלות נפלו, ועדות חקירה הוקמו ונעלמו, אך לבון לא טוהר ונשאר האשם התמידי ב"פרשה" הנושאת את שמו. הפרשה קיצרה את חייו. הוא מת בייסורים קשים, מר לב, מתוסכל עד עומק נשמתו.
גם אם לבון לא יזכה לשמוע זאת מהמקום בו הוא שוכן עתה, חובה עלינו להשמיע את האמת בקול רם ולהצהיר אחת ולתמיד: לבון לא נתן את ההוראה. אנחנו חייבים זאת לאמת ההיסטורית, למוסר ולערכים.
