מאבק נגד "חוק-הלאום"

מאז חקיקת חוק הלאום בכנסת עברו כשלושה שבועות. לחוק הייתה התנגדות אידיאולוגית של ח"כ בני בגין מהליכוד. גם הנשיא ראובן ריבלין לא היה מרוצה מחקיקה זאת. שורשי ההתנגדויות באים גם מהתייחסויות אידיאולוגיות שונות במהותן של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין לסוגיות מסוג זה. החוק מעורר, בצדק, התנגדויות קשות בקרב הפסיפס החברתי הישראלי המוגדר כ"פלורליסטי" (מאחר שמדובר בחברה הישראלית שהיא רבגונית ורב תרבותית). הגיוון הקבוצתי, הדתי, העדתי והלאומי במדינת ישראל הולך ומתרחב לאורך ציר הזמן. מדובר ביהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים צפוניים ודרומיים, זרמים נוצריים, מוסלמיים, בהאים, אחמדים, עלאווים, אבו-גושים, יהודים רפורמים, קונסרבטיבים, יהודים משיחיים ויהודים עמיים (שאינם מגויירים לפי ההלכה היהודית הנוהגת בישראל). הדבר כולל גם: מיגדרים, להטב"ים, ימין-שמאל ומרכז פוליטי ישראלי. קבוצות, פלחים, זרמים ומגזרים כלולים גם הם. מדובר בחברה ההולכת ומתגוונת בקהילותיה. כל זאת בתהליכיות דינמית מתמדת. שתי הפגנות רבות משתתפים התקיימו במוצאי שתי השבתות האחרונות בכיכר רבין בתל אביב. אחת בהובלת הדרוזים והשנייה בהובלת כלל מיעוטי ישראל. בכנסת התקיים מושב פגרה מיוחד שעל זימונו חתמו יותר מ-40 חכי"ם מהאופוזיציה, כנדרש בתקנון הכנסת. המושב עסק בהתנגדות הגוברת לחוק בציבור, בחברה האזרחית ובפוליטיקה הישראלית. במהלך הדיון נשאה ציפי לבני את נאומה הראשון כראש האופוזיציה בישראל. הנאום היה החלטי, לוחמני, אסרטיבי ונחוש. המסר היה: אופוזיציה תקיפה והתנגדות נחרצת לחוק במתכונתו הנוכחית. החלופות שאמורות לתקן את החוק יכולות להיות: הוספת שתי המילים המכוננות והערכיות "שוויון" (מוסאווה - בערבית) ו"דמוקרטיה". החשש הוא שמילים אלה הושמטו מהחוק בכוונת מכוון כדי לאפשר שינויים במהות תשתית החוקתיות הישראלית המכוננת שהיא פלורליסטית. הכל לכאורה, כדי ליצור תשתית חוקתית עתידית להיתכנות היווצרות תיאוקרטיה יהודית קנאית אורתודוקסית במקום הדמוקרטיה הישראלית. ציפי לבני דיברה גם על חלופת אימוץ מגילת העצמאות (שהיא המסמך שכונן את מדינת ישראל הממלכתית הריבונית ללא הדתה וריאקציה ב-1948) - כחוק יסוד ומבוא לחוקה הישראלית העתידית. זאת במקום חוק הלאום. דבריה אלה נסמכים על חוות הדעת של "ועדת שמגר", בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה. מאיר שמגר הוא הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון. בזמן נאומה של ציפי לבני בכנסת קמו עשרות ותיקי מפלגת העבודה מכל הארץ שישבו ביציע והניפו את כרזות מגילת העצמאות. סדרני הכנסת משכו את הכרזות מידי המוחים ביציע הכנסת וזה גרם לקריעת חלק מכרזות מגילות העצמאות. מדובר באירוע מביש. התייצבותה של ציפי לבני מ"המחנה הציוני" בעת הזאת בראש האופוזיציה, היא בשורה מצויינת וערובה למאבק פרלמנטרי וציבורי עקבי נגד החוק (מובן מאליו שהמאבק צריך לכלול גם התייחסות ללאומנות ולשחיתות השילטונית השזורים אחד בשני). שחקן חיזוק חשוב ביותר להנהגת אופוזיציה לוחמת יכול להיות רון חולדאי, ראש העיר תל אביב שמארח בכיכר רבין בעירו את כל ההפגנות הדמוקרטיות הממלכתיות בישראל. לרון חולדאי מודעות דמוקרטית אמיתית ויכולות ביצוע מוכחות. אין צורך להכביר על כך מילים. גם עמיר פרץ החברתי-ביטחוני מתאים להנהגה קבוצתית שתפעל נגד החוק ולמען קואליציה חלופית לשלטון נתניהו. ראש הממשלה הנוכחי חוצה השנה את רף 13 השנים המצטברות של תקופות שלטון. דויד בן-גוריון הוא היחיד שכיהן כראש ממשלה 13 שנים במצטבר. גם מנהיגי רוב יהדות ארצות הברית מגיבים בשלילה ובאכזבה על חקיקת חוק הלאום במתכונתו הנוכחית. לדבר זה תהיה השפעה שלילית ומצטברת על יחסי ישראל והתפוצות היהודיות בארה"ב ובעולם. גם יחסי ישראל-ארה"ב יושפעו מכך. עיקר הנזק עלול להתרחש במפלגה הדמוקרטית שעבורה מצביעים ובה פעילים רוב יהודי ארצות הברית. במערכת הבינלאומית רואים בחוק צעד להסתגרות מדינת ישראל בסינדרום תרחיש "מצדה" וכן חשש להיווצרות קסנופוביה (שנאת זרים) והדרה של מי שלא יימצא יהודי "כשר-למהדרין". הדבר יפגע בשילובה הכלכלי-אקדמי-מדעי של ישראל בגלובליזציה.

הצעת מגוון דרכים משולבות להמשך ההתמודדות עם חוק-הלאום והקואליציה שקידמה אותו:

1. יצירת מודעות ציבורית גוברת לכישלי החוק ולהשלכותיו הקשות. 2. המשך ההפגנות. 3. החתמה על עצומות המוניות שיימסרו לראשי השלטון בישראל ובעיקר לנשיא מדינת ישראל מר ראובן ריבלין, שהביע, בלשון המעטה, אי-שביעות רצון מהחוק. 4. המשך ההליכים בבגצי"ם והגשת בגצי"ם נוספים במגוון עילות. 5. גיוס האקדמיה והתקשורת הנוטות להתקרנף ולהשתבלל ב"שתיקת -הכבשים" של החיים הנוחים ב"מגדלי השן האקדמיים", שבהם רווחת תופעת "בגידת-האינטלקטואלים". הגיע הזמן שיפעלו ברוח הסיסמה: "בלי מורא וללא משוא פנים". 6. נקיטת צעדים מעשיים לקיום אופוזיציה לוחמת ומאוחדת בכנסת בראשות ציפי לבני מ"המחנה-הציוני". זאת ללא נידויים וחרמות. בהקשר זה ברצוני להזכיר: דויד בן-גוריון שיתף מפלגות של ערביי ישראל בקואליציות שלו. יצחק רבין פעל עם סיעות ערביי ישראל בשיתופי פעולה עם הקואליציות שלו. הכל בתמורה לפיתוח תשתיות ושירותים במגזר הערבי הישראלי. יגאל אלון, הקיבוצניק מגינוסר, בן המושבה כפר-תבור היה ביטחוניסט חברתי ואהוב על ערביי ישראל. (כל זאת בניגוד לאבי גבאי שמדיר ומעליב את ח"כ זוהיר בהלול, ופועל כמשתמע מכתב תביעה שהוגש נגדו גם נגד ח"כ איתן ברושי, נציג התנועה הקיבוצית). 7. לסיכום: על נשיא המדינה לשקול אפשרות לעכב את חתימת הקיום שלו על חוק הלאום השנוי במחלוקת, כדי לעכב את פרסום החוק הבעייתי ב"רשומות".