השבת הזאת שבין ראש השנה ליום הכפורים נקראת 'שבת שובה'. לכאורה על שם המלה הראשונה בהפטרה שקוראים בה (הושע יד): [ב] שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל, עַד ה' אֱלֹקֶיךָ; כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. אבל אולי היא נקראת כך גם מפני שמדובר בשבת שחלה בעשרת ימי תשובה. 'תשובה' זה שם הפעולה, 'שובה' זה הפועל, הקריאה שקוראים לנו לשוב. עניין התשובה, עצם האפשרות לעשות תשובה שהיא מעין אתחול מחדש לחיים האנושיים הוא נעלה מבינת אנוש. שכן לכאורה כיצד אוכל לתקן היום את מה שקלקלתי אתמול, ולפני שנה, ועשר שנים? שהרי זו משמעות התשובה בעם ישראל, לא רק שמכאן ואילך אנהג אחרת, אלא שהשינוי הזה ישליך גם על העבר שהיה שלילי, ימחק אותו ואולי אף יהפוך אותו לחיובי.
כיצד זה ייתכן? על כך משיב הנביא הושע בהפטרת השבוע: כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. שהעוונות שהם הכשלונות שלנו, נבעו מהיסחפות אחר הנטיות הטבעיות שלנו, ואלה אינן המהות האמיתית שלנו, הן משקפות רק את המעטפת החיצונית של אישיותנו ורק שם הן פוגמות. כי המהות האמיתית שלנו היא קשר בל ינתק עם בוראנו וברגע שאנחנו מחליטים לשוב אליו, הוא מקבל אותנו באהבה. אבל כדי שהתשובה הזאת תהיה אמיתית, כדי שנעבור תהליך של שינוי אמיתי, אנחנו צריכים להיות מודעים לרבדים השונים שבנפשנו ואת כולם להשיב לה'. וקודם כל להודות במה שלא בסדר אצלי: [ג] קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-ה'; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.
כי גם אם אני מודה שנכשלתי, הנטייה הכי טבעית זה להצטדק, להגיד 'זה לא כל כך באשמתי'. הכי טבעי זה להאשים את הנסיבות, את הזולת, לטעון שבאותו מצב פשוט לא הייתה לי שום אפשרות לנהוג אחרת. זו תגובה טבעית אבל ככה לא עושים תשובה, אומר הנביא, כדי לשוב אל ה' צריכים לקחת אחריות מלאה על כל מעשינו, להודות שזה לא הוא שהכשיל אותי, זה אני שנכשלתי. וזה אמור להיות ברור, שכן הנסיבות והזולת אינם בעלי בית עלי ואין בכוחם להחליט מה תהיינה התגובות שלי. רק אני בעל בית על עצמי, ורק מתוך תובנה זו ואמירה ברורה שזה המצב ונטילת אחריות על הכשלונות, אומר לנו הנביא הושע, אפשר לשוב אל ה'. וה' מקבל אותנו בשלמות: כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב.
לשלוט בנטיות הטבעיות וה' מקבל אותנו ברצון ובאהבה, כי אחרי שאנחנו מודים שנכשלנו ומתאמצים להשתפר, הוא כמו מתעלם מהחיצוניות הפגומה שלנו ומתייחס רק אל הפנימיות שלנו, אל הנשמה שנתן בנו. וזו נשארת טהורה בכל מצב, שכן 'יהודי - אף על-פי שחטא, יהודי הוא'. אבל לכאורה, הרי זו מין מחזוריות קבועה אצלנו, חוטאים, עושים תשובה ושוב חוטאים ושוב עושים תשובה, מה, אנחנו עובדים עליו חלילה? וגם כמה פעמים אפשר לסלוח? אז לא, אנחנו לא עובדים עליו. הנה מה שאומר ה' למשה רבנו בפרשת השבוע לקראת הפרידה שלו מאיתנו (דברים לא): [טז] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.
הקב"ה יודע מראש שניכשל כי זה הטבע שהטביע בנו, אבל הוא גם רוצה שנשוב אליו אחרי הכישלונות. וזה נאמר לנו בפירוש בפרשה הקודמת, פרשת נצבים שברוב השנים נקראת ביחד עם פרשת השבוע וילך (פרק ל): [ב] וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. [ג] וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, שָׁמָּה. ועל זה אנחנו מברכים שלוש פעמים בכל יום חול בתפילת העמידה: "ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה". ומיד אחרי זה מבקשים "סלח לנו" וחותמים בברכה: "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח". והרי כידוע, "ספק ברכות להקל" ולכן אין מברכים על ספק. אלא שאין שום ספק, הקב"ה סולח ושוב סולח.
וכמו שאמר מי שזכה לכינוי סנגורם של ישראל, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: "רבונו-של-עולם, פסקת בתורתך לברך בשם ומלכות 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו', ומכיוון שכך אין ספק שאתה סולח, כי על ספק אין מברכים". אז אין לנו שום ספק שנזכה לסליחה ומחילה גמורה מצד הקב"ה, אלא שאסור לנו להסתפק בכך ועלינו להתאמץ לשוב אליו מעומק הלב, הכי עמוק שנצליח. כמו שאומר משה בפסוק שציטטנו מפרשת ניצבים והושע בפתיחת ההפטרה, שצריכים לשוב עַד ה' אֱלֹקֶיךָ, שנשחרר את עצמנו משליטת הנטיות הטבעיות שלנו, ונשליט על עצמנו את המודעות שהוי'ה הוא האלקים, שהנשמה שלנו היא העיקר, ואליה נתחבר בשלמות כאשר נשלוט בנטיות הטבעיות במקום שהן ישלטו בנו.