כולנו מדקלמים לעיתים קרובות את עקרון השוויון וכמעט הכל יודעים שבדמוקרטיה "מתקיים" שוויון ושמשפט צדק דורש שוויון לפני החוק של הצדדים המתדיינים. כל מי שיהרהר מעט בהגדרה וישאל עצמו מתי היא מתקיימת באמת, יבין די מהר שלמעשה אין מקרה כזה בפועל. עניין ההדדיות נפוץ ומוכר פחות, אבל חשוב לא פחות. הדדיות איננה זהות, הדדיות היא מצב שבו כאשר שוויון שאינו ניתן להשגה בפועל מפוצה הדדית ע"י הצדדים בדרך אחרת על בסיס של הסכמה. עקרון זה קובע שרק כאשר הצדדים המבקשים שוויון, יכולים לצפות למציאות דינמית, בה אי-שוויון מפוצה הדדית לשביעות רצון שניהם, ניתן להתפשר על השוויון.
1
במאמר קצר "תשקיעו בנו", שפרסם אחמד איאד ב
מעריב2 הוא חושף את אחד המושגים ההרסניים בתודעה החברתית - סוציאלית שלנו, בכל מגזרי החברה:
תודעת המִסכְנות ותרבות השנור.
תודעת המסכנות אינה בהכרח תיאור מצב אמיתי או מציאות בלתי-נמנעת. במקרים רבים זו תולדה של השפעה סביבתית, שנובעת מאינטרס חברתי-כלכלי ולעיתים גם פוליטי, של קבוצות חזקות יחסית בחברה (אליטות) שמבקשות לשמר באמצעים שונים את עליונותן והשפעתן על קבוצות אחרות. מצאנו זאת באוכלוסייה היהודית, בשנים הראשונות אחר קום המדינה אצל העליות ממדינות המזרח ובקרב ניצולי שואת אירופה. מצאנו זאת במידה לא מבוטלת אצל עולי בריה"מ לשעבר ב-10 - 15 שנים הראשונות לשהותם בארץ, מצאנו תופעות דומות גם בקרב עולי אתיופיה ואחרים. עוצמת התופעה ומשכה היו תמיד פונקציה של מצב כלכלי, שליטה בשפה המקומית, קשרים חברתיים, השכלה, ו"רוח הגייסות" - כיצד נתפסו "החוגים החלשים" ע"י הקבוצות החזקות, במיוחד האליטות. מי שהוטבע עליו "אות קין" של נחשלות התקשה להתאושש ונדרשו לו לכך דור עד שנים, וגם בדור השלישי, בו נראית לעין ההתאוששות, היא עדיין לא שלימה.
במעמד דומה נמצאים כיום חוגי החרדים וערבים מערביי ישראל. תופעת ההתאוששות אצלם מאחרת לבוא משתי סיבות. אצל החרדים - מבחירה, ואצל ערביי ישראל - מפסיחה על הסעיפים ביחסם למדינת ישראל. שתי הקבוצות גם יחד הוכיחו כבר בעבר ובמיוחד בעשור האחרון שיש בהן הפוטנציאל הדרוש להתאוששות חברתית-כלכלית שתעמיד אותם תוך שנות דור בשורה אחת עם ממוצע האוכלוסייה הישראלית. הדור הנוכחי חשוב מבחינה זו חשיבות מיוחדת, מפני שהמשק הישראלי, מתוך רצון וכורח להשתלב בקדמת המשק העולמי, עושה מאמצים אדירים להשתנות, לאמץ טכנולוגיות תשתיות, מקצועות, תרבות עשייה קשרים בינלאומיים ומבנה חדשים. מה שנהוג היה לשנות בעבר במשך שנים-שלושה דורות, משתנה כיום תוך דור אחד או פחות מכך. לפיכך, מי שלא יעלה על הרכבת בדור הזה, ישאר מאחור למשך זמן רב ואולי לכל חייו.
קיימים סימנים לא מעטים לכך שתודעה זו חודרת לציבורים שנמצאים כיום בתחתית הסולם מבחינה כלכלית, תעסוקתית והשכלתית ומבחינת הכישורים הדרושים לו לקפיצה לשם סגירת הפערים. דומה שכל הקבוצות בישראל מבינות זאת, נערכות לכך ומשקיעות בכך אנרגיות חיוביות ומשאבים כלכליים.
אנרגיות חיוביות הן בעיקר הבנה, תודעה ועיצוב הגשר הדרוש בין המכשלות הישנות לבין הסדר החדש. אצל החרדים המכשלות הישנות הן הסתגרות, הינתקות וניצול שגוי של קוניוקטורה פוליטית, ליצירת תשתית של קיום כלכלי באמצעות תרומות של המדינה. תרומות - מפני שמי שיכול לעבוד ואינו יוצא לעבודה, הוא גורם שמנצל את זולתו ומבטיח לעצמו מאבק מתמשך שסופו כישלון. מרגע שתחליט המדינה לקשור את המענקים והתרומות שהיא מעניקה לסקטורים שונים בתוכה להשתכרות שלהם בפועל, יתמוטט מגדל הקלפים הזה תוך זמן קצר. המדינה קרובה כיום מאוד להחלטות כאלה, מפני שנטל השנור של העדה החרדית מגיע לקצה גבול יכולת הספיגה שלנו.
אצל הערבים המכשלות הישנות הן אי-השתלבות במדינה, תקוות שווא שהמדינה היהודית תהפוך במטה קסם למדינה מסוג אחר וכי בידם להשיג זאת, ועל כך עד "שיבוא המשיח הפוליטי שלהם" ישמרו מרחק ויחממו את השנאה למדינה על "אש קטנה". זו אינה דעת כל העדה והגישה אינה מושרשת בכולם באותה מידה. אולם, המנהיגות הפוליטית של העדה מקדמת דעות ורעיונות אלה באופן עקבי, פומבי ואגרסיבי, וגורמת בכך נזק לעדה כולה. פורמלית הערבים הם אזרחי ישראל, אבל אלה מביניהם שהם אזרחים ללא נאמנות, בין אם נאמר זאת במפורש ובין אם לאו, הם אזרחים ממעלה שניה. לא מפני שהחוק מפלה אותם, אלא מפני שהתנהגותם מבדלת אותם מהרוב היהודי בידול עמוק; ולבידול זה יש מחיר כלכלי, חברתי ואזרחי. גם כאן הגיע הזמן לשינוי, אם רוצים ערביי ישראל להשתלב באמת במדינה ולמצות את הזכויות המגיעות להם כאזרחים (תורמים).
המאמר של איאד, מדגיש את הפרובלמטיקה של המגזר בתחומים המוניציפליים ובצדק. כיום, העברת השליטה והאחריות לדאגה לצרכי היום-יום של האזרחים לרשויות המקומיות, תהיינה אלה גם במגזר הערבי לגורמים העיקריים הקובעים את איכות החיים והפיתוח האורבני. ללא ההתנגשויות הפוליטיות המתמידות, ישתרר שקט "תעשייתי" בחזית זו והתביעה הערבית לסגירת פערים ויתר שוויון, תקבל משנה תוקף. מדינה היא מערכת ולא ייתכן בה מצב שחלקים מהמערכת יעבדו טוב ונכון, אחרים יהיו מקולקלים ותקולים והמערכת לא תחוש בכך כלל. הערבים הוכיחו במיוחד בשנים האחרונות שיש בהם יכולות וכישרונות בכל התחומים, ובכללם בתחום הכלכלה והמסחר - קמעונאי, סיטונאי וגלובלי. עליהם להערך לפתחם ולמצותם.
הערבים למדו לחקות את היישוב היהודי בנושאים רבים, חלקם לטובה וחלקם לרעה. אחד הסודות של הישוב היהודי עוד לפני קום המדינה אבל גם לאחר מכן היו "העזרה ההדדית" - הדאגה לזולת; לא כהתרסה נגד אחרים, אלא כשותפות גורל בתוך העדה. אין סיבה שלא יאמצו זאת גם בתחומים המוניציפליים, כיום. אל להם לחזור על השגיאות של יוצאי מדינות ערב שהמתינו שלושה דורות עד אשר הבינו את המשפט המונומנטלי של חז"ל:
"אם אין אני לי, מי לי; ואם לא עכשיו - אימתי?"
למגזר החרדי אצל היהודים ולמגזר המוסלמי השמרני אצל הערבים, אבן ריחיים על צווארם בדרך לקדמה והתפתחות. אצל החרדים זה החשש מ"שמד של היהודית הדתית למשעי" ואצל המוסלמים שבירת המסורת המשפחתית-חמולתית בעלת היסודות הדתיים של האיסלאם. כל אחד מסקטורים אלה אינו יכול ואינו מוכן לקבל הכרעות "זרות" בשאלה מה "כן" ומה "לא" מה "מותר" ומה "אסור". אבל שניהם גם יחד אינם יכולים לדרוש אוטונומיה "מבית" מבלי להשתלב במסגרת המדינית בה הם חיים מבחוץ - על הדרך והגבולות יחליט כל מגזר לעצמו. כשם שהוא אינו מקבל התערבות, אל לו להכתיב לאחרים.
תפקיד המדינה הוא לאפשר שניות זו ולגלות סובלנות רבה כלפי תהליכי ההסתגלות, מבלי לוותר על החלק השייך להשתלבות בחובות האזרחיות של קבוצות אלה.
לסיכום: תשובתי לתביעתו של אחמד איאד "תשקיעו בנו", היא שיחסים בריאים בנויים על הדדיות וכדי שאנו נרצה להשקיע במגזר הערבי, צריך הוא לרצות להשקיע בעצמו ובמדינה ולהיות חלק אמיתי ממנה, חרף היותו מיעוט לאומי בה.
