מלחמת לבנון, מצעד הפדיחות של ישראל בהגשת גדי סוקניק ועכשיו טקס משפט הזהב. מדינת ישראל מסירה את המסכות ההרואיות שעטתה עד לא מזמן ומאמצת את הבושות שלה בלי בושה. פעם היינו חוגגים ניצחונות. עכשיו, כשהכישלונות מפוארים בהרבה, למה לא לעשות מהם מסיבה? הרי כל מחדל שנחשף כאן לאחרונה הוא ספיישל שכמותו לא נראה על מסכי הטלוויזיה קודם-לכן.
בערב שישי האחרון (11.5) שודר בערוץ 2 טקס "משפט הזהב" המבוסס באופן חופשי על ספרי השירותים "הוצא מהקשרו". אדיר מילר הנחה את הספיישל, בו נכרכו יחד מיטב משפטי הכסל והבורות של כוכבי הכדורגל, הפוליטיקה והבידור של ישראל. הם סווגו תחת שש קטגוריות וזכו להיות מוצגים על-ידי מיטב השדרים והבדרניות של הביצה המקומית, כולל הבחור החדש בשוק הפו"פ - משה דץ.
אנשי הפדיחות עצמם נעדרו מהאירוע אבל מילותיהם הדהדו שם, וכנראה גם יהדהדו לנצח: "מיי ניים איז פיס אנד איי בליב אין פיס", של סילבן שלום; "אתם נופלים בין כל הכיסאות" - ירדנה ארזי מביעה הזדהות עם ניצוליי אסון ורסאי; "לא בוכים על חלב שנשפך" - ההצעה של פנינה רוזנבלום כיצד לשמר את זכרון השואה, ופנינים נוספות שרק משפטים שיבואו אחרי כל הטעויות הבאות ימחקו.
עמיר פרץ, המוגחך מספר אחת בטלוויזיה, זכה, איך לא, בקטגוריית האנגלית והכדורגלן אלון מזרחי זכה בפרס מפעל חיים (על שהצליח להפריד את ספרד מאירופה). גם משדר האימים של הנשיא קצב צורח על חדשות ערוץ 2 התקבל באופן מוזר לתחרות. הרי מצחיק זה לא היה, רק מביך.
תיעוד כזה של מיטב המשפטים בפלטפורמה העממית של ערוץ 2 ובתוספת תיבול אקטואלי מעיד אולי על התבגרות. בעבר הומור כה שחור היה מוקע על-ידי רבים כמשבית פטריוטיזם ומורל. יש משהו אמיץ בניסיונות של הערוץ השני לצחוק על כל מה שרע כאן. אבל יש בזה גם משהו עצוב: העם כל-כך שבע פדיחות שהוא מוכן לספוג אותן במעטפת בידורית נוצצת בעודו נתון במצב הצבירה הכי פאסיבי שאפשר - בסלון ביתו מול הטלוויזיה. זה כנראה עדיף מלהתמודד עם הכישלונות באומץ ובאקטיביות שדורשת קצת יותר מלצאת פעם ביובל לכיכר.
יכול להיות שהמלחמה הבאה, זו שכולם מבטיחים שתבוא בקיץ, תשודר מעל במה באולפני הרצליה ותוגש על-ידי רותם וענת וליטל וכל הסייד קיקס של יאיר לפיד לדורותיהם. שם הפדיחה והעילגות מצטלמים טוב יותר. שם הטמטום נעשה יותר נוח.
