רבים תוהים ותהו בעבר, לאן השמאל הולך ומדוע הוא שואף בכל אונו והונו להוליך גם אותנו לשם? זו חידה גדולה כי ידוע מראש שכל כוונות השמאל – לטוב ביותר. מוטיב הטוב שולט בכל מהלך של תנועת השמאל בארץ ובעולם, קדימה, אחורה גם לצד ימין. השמאל המציא, בין השאר, את הסוציאליזם שנבע ממעמקי ההזדהות שלו עם האדם-באשר-הוא-בן-אדם הזכאי לזכויות שלא ניתנו לשאר חיות הטבע. לכאורה השמאל צועד יד ביד, מאז ומתמיד, בעקבות המסורת היהודית שעיצבה עבורו קאסטום-מייד את השבת, המנוחה, השוויון האנושי ועוד כמה מציאות ורעיונות שעדין לא נתפסו בעולם האלילי ששרר מאז ומעולם.
באגדות העם שלנו מתואר הבורא כרוכל בצורת אדם מן הישוב הסובב עם מרכולתו בכל ישוב, מציע סחורה משובחת שעוד רגע תרד משמים על הר בסיני. זו התורה – למי שכבר ניחש. הכל טרי, עדין לא ידוע מה גלום בה, כמה מיליונים ירצחו בגללה. למה מנסה מישהו לא מוכר ולא ידוע למכור אותה דווקא לבני אדם שהם בשר והמון דם? הוא מגיע עם העגלה העמוסה לישמעאל, דופק על הדלת. מופיע אדם גבוה, יפה ואצילי ושואל: נו, מה? הבורא מגיב בחיוך מפייס ואומר - תורה. מה האטרקציה? שואל היפה שכבר השתלט על המדבר, הפריח בו רוחות וצללים. מצווה טובה ואנושית - לא תגנוב, אומר הבורא. בחייך, מגחך האיש היפה, זה כמו למכור קרח יבש לאסקימוסים... אבל פה מדובר במדבר ושממה, מנסה הבורא למסגר את השיחה ולשכנע. תקשיב, מציע לו האיש, לך תחפש לך פרייר במדבר העמים, תתרחק מהכיס שלי.
האגדה מגיעה עם העגלה לאדום שם יוצא לקראתם איש שעיר ושואל, מה יש לאדון להציע? לא תרצח, אומר הרוכל, מנמיך ציפיות ומרכין ראש. שאני? שואג הענק המגושם, איך אתה מדבר עם כמות חוצפה כזאת - שאפסיק את המסע המופלא? צא-צא מפה איש דמים - לפני שאני שופך אותם...
וכן הלאה, כפי שנכתב בספרים הקדושים. הבורא, רומזת האגדה, קצת מבולבל בסיפור היהודי. הוא דורש מהיהודים תיקון עולם כי את מי המבול המטהרים ומזככים כל טעות שנעשתה הבטיח לטמון לעד. הנביאים הקולניים שבאו בעקבותיו מחרים-מחזיקים אחריו בכל הכוח הרבה לפני שבא נחמיה לעולם. אותו 'מישהו' הפך את כולנו לסדרנים של העולם, בודקים שאיש אינו משליך פופקורן כשמחשיך וההקרנה רצה על המסך, שלא מעשנים באוטובוס שחלונותיו מוגפים, שהזקנה הנרגנת יושבת על סליה בספסל הרך ממש מאחורי הנהג, חוסמת כהלכה את המעבר. כשמשהו לא מסתדר הגויים מתקבצים מיד, מוחים בקולי-קולות כמו ילדים שהופקרו והורעבו.
מה אכפת "הם", כלומר היהודים, אברהם-יצחק-יעקב וכל הזאטוטים שהביאו לעולם עד היום, זכו בכל הברכות של האלוהים הטוב והתנ"ך, לא? כמו שיעקב גנב את הבכורה - כתוב בביבלייה, בכל השפות. רק 'הם' מסוגלים. לכן אם משהו מתחרבן בחיים – זה בגללם... לבאי-עולם לא באמת אכפת אם האלוהים ניצב למעלה או למטה – העיקר שדורכים עליו בשתי רגלים. פרעה חולם "והנה עומד על היאור" (זה הנילוס, אלוהי מצרים), שנאמר "לי יאורי ואני עשיתיני". בחלום יעקב נחרט "והנה ה' ניצב מעליו". בברית בין הבתרים נרשם, "ויעל ה' מעל אברהם". מה אכפת אם למעלה או למטה? שואל היהודי הסדוק את עצמו.
כאמור, השמאל היהודי הפיץ, בין השאר, את בשורת הנביאים ואת הסוציאליזם המפואר, התחייב מוסרית-ערכית לטפל בחיתוליו הצואים של העולם. יהודים, מה יכול להיות יפה מזה? אז למה היופי היהודי התכער עד כדי נצרות זומבית או בולשביזם רצחני? כיצד, בתוך הרפסודיה הכחולה, השמימית, מגיח אידיאליסט-סטליניסט אדום-שעיר ומתיז נהרות דם סביב? עבור האוניברסליזים האזרחי וכנופיות מתקני-עולם יהודים, השוקקים שאר רוח והשראה – הבורא (אם יש כזה) הפך גם הוא לאמצעי סחיט, כמו סמים ממכרים, כדי להשיג מטרות שבלב. כי העולם צורך וצורח בקצב. יהודי, כך ניתן להסיק, גם כשאינו מאמין, הוא מאמין. האידיאל רודף אחריו או שהוא רודף אחרי האידיאל. בשעת צורך היהודי מחליף אמונה באמונה, מתבלבל ו/או מתמסטל.
כדי לסמן עבורכם את גבולות הגזרה הרעיונית ארחיק ברשותכם עדות עד לחבורת באדר-מיינהוף הגרמנית. הפעם מדובר בגויים נטו. המייסדת אנסלין (זוגתו של באדר) הצהירה כי מערכת המשפט הגרמנית אינה מחייבת אותה, מפני שפעלה פעולה פוליטית ולא פלילית. שמה הרשמי עם הכנופיה היה Red Army fraction - זרוע הצבא האדום, לא פחות. מכאן הזיקה הממגנטת, המשכה טבעית וחוקית למהדרין לזקנו של טרוצקי...
הנה ציטוט אינטרנטי: אולריקה מיינהוף עצמה הייתה לכל הדעות מנהיגה אינטליגנטית ורהוטה, אישה שהייתה באמצע שנות השלושים לחייה כשעזרה להקים את צבא הגרילה שלה, כלומר מבחינת גילה היא הייתה מבוגרת בהרבה מן החיילים הפשוטים של השמאל החדש, הסטודנטים הנאיביים. היא ידעה לעטוף את ארגונה ואת פעולותיו ברעיונות הגדולים של הפילוסופיה הגרמנית (פול ברמן, 2008).
אידיאל נשגב עוד ציטוט: הדמות האינטלקטואלית המרכזית בחבורה הייתה אולריקה מיינהוף. היא נולדה בשנת 1934 בתקופת עליית הנאציזם. כסטודנטית לחינוך ולפסיכולוגיה במארבורג השמרנית... פנתה לשמאל החדש, לאחר שלמדה... כי הקומוניזם שוחר שלום ולוחם בנשק האטומי ובמרוץ החימוש. ב-1957 עברה לאוניברסיטת מינסטר בווסטפליה, שם הכירה את הסטודנט למדע המדינה יורגן סייפרט, פעיל בארגונים נגד חימוש גרמניה. היא נבחרה כציר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה לוועידת העיתונות נגד השימוש בפצצת אטום.
בוועידה הכירה את עורך השבועון קונקרט, קלאוס ריינר ראהל, שהתרשם "מכנותה האינטלקטואלית". ב-1958 הייתה פציפיסטית רדיקלית שחולמת על שלום נוצרי. בכתב העת שיזמה, 'דאס ארגומנט' (הנימוק) יצאו לאור שבע חוברות נגד מרוץ החימוש. בפולמוס עם תאולוגים קתולים שצידדו בהגנה עצמית של גרמניה, כתבה: "האם ההגמונים, בעומדם מול הקומוניזם גוזל החרות, טחו עיניהם מלראות כי בחוות דעתם הם הורסים את האידאל הנשגב של החרות — את החרות הבלתי מעורערת של חופש המצפון"?
מיינהוף נמשכה לפוליטיקה בעבותות של קסם. מעורבת בדור האינטלקטואלים החדש של שנות השישים וטעונה במוסרנות אידיאליסטית נגד "הפצצה" ראתה במאבק למען השלום עניין מוסרי, לא פוליטי. החוקר שאול קנצלר צדק בקובעו כי "למרות היותה אינטלקטואלית, לא הגיעה אל הפוליטיקה מתוך עיון ברעיונותיהם של גדולי המחשבה המדינית. היא נמנעה מעיון מעמיק ונמשכה לפולמוסנות האינטלקטואלית של אותם הימים. עורך קונקרט שיתפה כעורכת ראשית בעיתונו, וכעבור שנתיים נישאו השניים (דוד אוחנה, 2000).
כל זה יספיק להבהיר למעוניין כי ב'משוואה של הטוב והמוסרי' בין האגף היהודי לבין שאר העולם - נשכח הבורא.